LET ME LOVE YOU / Hebrew

פרק 2-צללים וכסף

״אוקיי חברה תגידו שלום לאמא הולכים הביתה!״ קראתי כשנכנסתי לחדר ורואה אותם ישנים עם לי-אור.
חייכתי חיוך גדול על השפתיים.
אבל היא לא תחזור להיות שלי.
החלטתי להשאיר אותם פה ללילה.
הרמתי את הטלפון שלי וכתבתי את המספר שהצלחתי לצרוב בזיכרון לא בכוונה.
״הלו?״ קול נשי ענה וחיוך עדין עלה לי על השפתיים.
השתניתי כל כך בשנה הזאת.
״רוז״ אמרתי והיא צחקקה, ״זאת אני״ החזירה וצחקתי גם.לא מצחיק.
״אתה ישן אצלי היום?״ שאלה ונאנחתי.
״כן ברור״ מלמלתי, הייתי חייב להמשיך הלאה,להראות לה שאני יכול,אבל הלב שלי שייך רק לאישה אחת ותמיד יהיה שייך.
לי-אור היא עומדת על שלה,קשוחה כשצריך מלאה בביטחון,ועדינה באותו הזמן,אם אני הייתי אישה,לא הייתי מעז להתעסק איתה,אבל לעומתה,רוז היא עדינה מדי.
היא חמודה,מתוקה,חסרת ביטחון וזהו.
אין לי יותר מה להוסיף.
כל מילה שאני אומר זה כמו כן אדוני.
היא סוגדת לי,ואני לא סובל את זה,אני אפילו לא אוהב אותה.
אבל הייתי חייב למצוא מישהי,לא יכלתי להיות שניה לבד.
כל רגע פנוי שלי אני חושב עליה.
לחשוב שאני אשם בעיוורון שלה,שבגללי היא לא זוכה לראות את הילדים שלה גדלים.
על המשפחה שיכלה להיות לנו.
אני מעמיס על עצמי יותר עבודה,יותר נשים,יותר סקס ורציחות.
אבל אז פגשתי את רוז,אני מפחד לפגוע בה.
הייתי צריך אהבה,גם אם זה אומר להכריח את עצמי לאהוב,זה היה חסר לי בנשמה.
היה חסר לי אישה לשכב איתה בלילה,לעשות איתה אהבה,גם אם בשבילי הכל שקר.
הכל היה חסר לי.
אני מפחד למשוך בחוט הלא נכון ולקרוע אותה.
היא כמו בובה,אני מפחד להפיל אותה שלא תישבר.
אבל גם בובה מחליפים וזורקים,לא?
הלילה איתה לא שווה בשיט ללילה עם לי-אור,והסקס? לא נדבר בכלל.
היא עדינה מדי,כבר אמרתי את זה?
״אני אדבר איתך עוד מעט רויקי״אמרה בקול חמוד ומתוק.
אני שונא דביקי אבל כשזה בא ממנה...
מה אני יכול לעשות?
נכנסתי לקשר שקשה לי לצאת ממנו.
המהמתי לטלפון וסגרתי אותו נאנח.
הסתכלתי על בית החולים פעם אחת אחרונה והלכתי לאוטו.
נכנסתי מתניע ומתחיל לנהוג לכיוון של הבית של רוז.
״היי״ נכנסתי לבית שלה שהריח כל כך..טעים.
היה כל כך חמים,ונעים.
״איזה ריח,הכנת משהו?״ קראתי והורדתי את הג׳קט שלי על המתלה שעל הקיר שליד.
לא שמעתי תשובה ונכנסתי למטבח רואה אותה מערבבת את האוכל עם אוזניות ופיג׳מה.
אם קוראים לזה ככה.
היא הייתה לבושה בשורט קצרצר וחולצה רחבה שנפלה מהכתף שלה וחשפה חלק מהחזייה שלה.
ניגשתי אליה מחבק אותה מאחור מנשק את הכתף שלה עד הצוואר מרגיש את החיוך שלה.
לא משנה כמה הדיבור שלה תמים,
החשיבה שלה ההפך.
אם הייתם רק מכירים את רוז הייתם חושבים שהיא הילדה הכי תמימה בעולם.
אבל אם הייתם מכירים אותה הרבה יותר זמן,הייתם מגלים שהיא חיה לא כל כך טובה.
אבל במיטה?היא חוזרת לתמימה.
היא הוציאה את האוזניות מאוזניה והסתובבה אליי שמה את ידייה על כתפיי ומנשקת אותי.
היא לא יודעת מי אני ומה אני עושה.
היא לא יודעת על כל הנשים שעוברות אצלי כל יום.
היא לא יודעת שיש לי ילדים ואישה שאני עדיין מחשיב כארוסה.
היא רק יודעת שקוראים לי רוי אזולאי ושלא כולם אוהבים להתעסק איתי.
ושיש לי כסף,והרבה.
הנשיקה הפכה ליותר תשוקתית והרמתי את רגלייה על מותניי חושש להפיל אותה.
נכנסתי לחדר השינה שלה והנחתי אותה על המיטה מוריד את החולצה שלי ושלה,היא עדיין חוששת לשכב איתי,שבבוקר היא תקום ואני אעלם כלא הייתי.
זה אף פעם לא קרה ולא יקרה,אבל אני מניח שבסופו של דבר תמיד יש פעם ראשונה לא?
לאחר כחמש דקות היינו ערומים כיום הילוודנו,וחדרתי אליה.
היא שרטה את גבי בצורה כואבת,ולא תשוקתית וכיפית.
סבלתי מזה.
הייתי צריך להיות עדין והאטתי את הקצב והחוזקה,הסקס איתה היה הכי גרוע.
הצעקות שלה באוזן שלי החרישו אותי אז ניסיתי לגמור כמה שיותר מהר,
חשבתי על לי-אור.
לאחר כחמש דקות גמרתי בחיוך ופותח את העיניים מוצא את רוז.
ככה זה היה כל פעם.
סובל,חושב,גומר,מתבאס.
היא התנשפה והסתכלה עליי בחיוך.
״הכנתי אוכל,רוצה?״ שאלה והנהנתי.
היא לקחה את השמיכה ויצאה למטבח כשהיא מלופפת סביבה.
שמתי בוקסר ויצאתי אחריה.

לי-אור
פתחתי את עיניי מתעוררת לאט.
כבר התרגלתי לכלום הזה.
אני זוכרת שאמרו לי שאני יכולה ללכת הביתה והראייה שלי אולי תשתפר לאחר כמה חודשים,אבל החלטתי להישאר פה.
הוא ירה בי,אני לעולם לא אשכח את זה.
אני עיוורת,אני סובלת מזה.
אבל זה משתפר,הראייה שלי חוזרת באיטיות.
אני כבר רואה צללים.
יכול להיות שעוד כמה זמן כשהראייה שלי תשתפר עוד יותר,היחס שלי אליו ישתנה.
אבל בנתיים?שיחשוב שאני שונאת אותו,
למרות שאני אוהבת אותו,אני לעולם לא אפסיק לאהוב אותו.
וכששמעתי על רוז?הלב שלי נשבר.
אבל אני אמרתי לו להמשיך הלאה,לא יכלתי לסבול את העובדה שהוא ישב לידי בוקר וערב,או נוגע בי.
הוא גרם לזה,והנה.הןא צריך לשלם.
אבל אני יודעת שלמרות כל מה שאני אגיד לו,אני מלכה.
אני צריכה רק להתקשר אליו והוא עוזב את רוז הזאת ומגיע אליי ישר.
ידיי גיששו ימין ושמאל מרגישות שתי גופות קטנות לידי ונחירות קטנות נשמעו.
חייכתי ודמעות ירדו מעיני .
הלוואי שיכלתי לראות אותם,גם אם זה לשנייה.
״לי-אור״ הרופא נכנס ועשיתי ׳ששש׳ עם אצבעי עם פי.
״איך את״ שאל ומצמצתי כמה פעמים,להיות בטוחה.
כן,אני רואה צללים.
״הצללים חוזרים,אני כבר לא רואה כלום״אמרתי בהתרגשות והוא המהם.
״אני חושב שאם תעברי כמה ניתוחים,זה יחזור לגמרי.או שאם בא לך לחכות שנה,ולראות מה יחזור״ אמר וחשבתי על זה לשניה.
״למה לחכות?מה יש סיכונים לניתוח?״ שאלתי בחשש מחפשת את גופם של הילדים ומניחה את ידי על גבם כשאני מוצאת אותם,מלטפת באיטיות.
״יש מלא סיכונים,אם נפגע בעצב הלא נכון,גם עוד שנה לא תראי,תהיי עיוורת לחלוטין,אבל זה שווה את הסיכון לא?״ שאל ודמעות ירדו מעיניי,
אני לעולם לא יעבור ניתוח שיכול להפריד אותי מהילדים שלי.
״אני יכולה לחשוב על זה?״ שאלתי ולא שמעתי תשובה.
״דוקטור?״ שאלתי והוא השתעל.
״כן ברור,תחשבי ותודיעי״ אמר ושמעתי את הדלת נסגרת.
סגרתי את עיניי חושבת על זה כמה דקות.
״אמא?״ קול של ילד נשמע בעדינות .
חיפשתי אותו עם ידי וליטפתי את ראשו.
״ששששש ילד שלי תחזור לישון״ שמעתי שוב נחירות.
חייכתי וסגרתי עיניים שוב,נרדמת בין שני ילדיי.

•••••••••••••••••••••••••••••••••••••
פרק שני עבר בהצלחה!
❗️!!!רציתם לדעת שהם עדיין מאוהבים אחד בשנייה.😊!!!❗️
לא יודעת מאיפה המוזה באה לי שאני מצליחה לגמור פרקים כזה מהר עם הרעיונות האלה.
אוהבת המון ותצביעו המון!