אני מלכה!

פרק 1

דניאל הסתכלה על השמלה. היא פסלה יותר מדי שמלות, זאת לא שונה
מקודמותיה.
"דני, עברנו על כל שמלה אפשרית, החתונה בעוד חודש!" אנה אמרה בייאוש.
"אני יודעת," דניאל נאחה, "אבל אף שמלה לא... לא מספיק טובה! זה אמור
להיות היום המאושר ביותר בחיי! לא?"
"כן," אנה כבר הייתה מותשת. החתונה הייתה במרחק של חודש וכמה ימים,
כולם מרוגשים ומחכים. היום הגדול מתקרב עם כל שנייה שעוברת, וכרגע, הזוג
המאושר עסוק בלפסול כל דבר שמוצע להם.
"שלום," אמא של דניאל נכנסה לחדר ההלבשה המלכותי, בו דניאל ואנה עמדו.
אנה עדיין החזיקה בידיה את השמלה שדניאל פסלה. "הכול בסדר?"
"הבת שלך פסלה עוד שמלה," אנה נדה בראשה, מראה להן את רמת הייאוש
שלה.
"מצאתן שמלה?" ליאורה הגיחה משום מקום, חיוך ענק פרוש על פנייה.
"לא," דניאל אמרה. חיוכה של ליאורה נפל ונעלם. היא צקצקה וסירבה להאמין.
כל הזמן שעבר, ועדיין אין שמלה לכלה. מה עוד אפשר לעשות? מה עדיין לא
הוצע לה? מעצבת האופנה והמלבישה הראשית של הארמון, הייתה לגמרי
אובדת עצות וחסרת רעיונות.
"לא נורא ליאורה," דניאל ניסתה לנחמה. שלושת הנשים הסתכלו על דניאל,
בשעה שהחלה לשוטט בחדר, מחשבות מציפות את מוחה.
"זה כן נורא!" ליאורה לחשה לאנה ורבקה, אמא של דניאל, בתקווה שלמישהי
מהן יהיה רעיון.
"אולי..." רבקה חשבה, אך השתתקה. לא באמת היה לה דבר מועיל לומר.
"מצטערת," דניאל אמרה והתקרבה אליהן, "באמת. אני פשוט רוצה... החתונה
הקודמת שלי הייתה קצת על הפנים... אני רוצה שהפעם, לי ולפיטר תהיה
הזדמנות לחתונה... חתונה... לא יודעת, מדהימה!"
"הבנתי..." ליאורה מלמלה, לא מודעת לסיפור המלא. רבקה ואנה החליפו
מבטים ונאנחנו בתיאום מושלם.
"דני," אנה התחילה, "אני מבינה את הצורך שלך לתקן, אבל... תראי, החתונה
עצמה היא התיקון!"
"בדיוק!" רבקה חיזקה. "הפעם, אתם תעמדו שם עם החברים והמשפחה
שלכם, לא לבד כמו... אז."
למרות שעכשיו רבקה ויהודה היו מודעים לסיפור המלא ולאמת על ביתם, היה
להם קשה להתרגל לרעיון הזה. הם היו צריכים עוד זמן להבין הכול לגמרי,
לתת לפרטים לחלחל עמוק יותר לתודעתם.
"תקשיבו, העניין הוא ש..." דניאל נאנחה בייאוש. "אף שמלה לא קורצת לי,
אפילו לא מפלרטטת בקטנה."
"כנראה היא מבינה שאת תפוסה," ליאורה ניסתה להכניס קצת הומור. היחידה
שצחקה מהבדיחה, הייתה ליאורה עצמה.
"תקשיבו, אני רק רוצה את השמלה המושלמת, לחתונה המושלמת, ליום הכי
מושלם בחיי!" דניאל אמרה, עינייה נוצצות באושר. "זה יותר מדי לבקש?"
"אין דבר כזה, שלמות," רבקה הזכירה לביתה.
"אני יודעת," דניאל אמרה והשפילה מבט, צער טהור השתקף דרך עינייה.
"אבל בתור מלכה לעתיד," אנה ניסתה לעודדה, "זאת בקשה לגיטימית לגמרי!"
"אולי נידחה את החתונה?" ליאורה הציעה. "רק במקרה הצורך כמובן."
"לא!" דניאל מחתה. "אין שום סיכוי, זה לא יקרה! התאריך הזה... הוא התאריך
המושלם!"
"למה?" ליאורה התעניינה. "מה כל כך חשוב ביום הזה?"
"לא יודעת," הודתה, "הוא פשוט... מרגיש לי שיש משהו חשוב ביום הזה."
"בגלל זה בחרת אותו?" רבקה שאלה. כשהיה צריך לבחור תאריך, הזוג
המאושר נעמד מול לוח שנה והתלבט. אחרי לא יותר מדקת חשיבה ודפדוף,
דניאל הניחה את האצבע שלה על התאריך המדובר. אף אחד לא שאל שאלות.
התאריך נבחר.
"כשראיתי את התאריך... הרגשתי שיש..." דניאל לא ידעה איך לסיים את
המשפט. "לא יודעת, הוא קרץ לי! זה הכול."
"אוקיי," אנה חייכה, "בסדר גמור. החתונה תהיה בתאריך המדובר."
"יופי," דניאל החזירה חיוך. בינתיים, הכול מתנהל כשורה, בלי בעיות, בלי
תקלות, חוץ מהצורך של החתן והכלה לפסול כמעט הכול. הם לא יכלו להסביר
את זה, זה פשוט הרגיש שמשהו חסר. משהו לא נמצא במקום, משהו זז,
משהו נמצא במקום בו הוא לא אמור להיות.
"מצוין!" ליאורה חייכה. "עכשיו אפשר לחזור לענייני השמלה!"
"והנעליים!" דניאל הכריזה באושר. אף אחת מהבנות, לא ראתה את המלך
עומד ליד הדלת הפתוחה, מחייך. הכול עובד לפי התוכנית.
הוא התחיל לצעוד פנימה, לא מוריד את חיוכו מפניו אף לא לרגע.
"הוד מעלתו!" ליאורה הכריזה בדרמטיות. "מה אתה עושה פה?"
"הכול בסדר, הכול בסדר," אמר בטון מרגיע, למראה פניה הדואגות של אנה.
"רק רציתי לבדוק איך הכול מתקדם. מצאתן שמלה?"
ליאורה מיהרה להשתיק אותו, הצליל הבודד של האות "ש" מתגלגל על לשונה,
שולחת לו מבט כועס ואצבע מאשימה, לפני שדיברה, "נושא רגיש, לא לפתוח
אותו!"
דניאל צחקקה. ליאורה נראית מעט מאיימת, אבל כשמכירים אותה, מבינים
שהיא נשמה טובה. אנשים כמו ליאורה, תמיד הזכירו לדניאל שאסור לשפוט
לפני שמכירים מישהו באמת. אחרת, אפשר אפילו לפספס חבר מדהים.
המחשבה על זה גרמה לה לכווץ גבות, להיזכר, כאילו כבר ניהלה את השיחה
הזאת לפני, אך כל אותן מחשבות נעלמו בשניה שקולו של מארק העיר אותה
מהן.
"אני מבין," חיוכו לא ירד מפניו. הוא בירך אותן לשלום לפני שעזב את הסטודיו
של ליאורה.
"איש נחמד..." ליאורה מלמלה לעצמה, לוקחת מידיה של אנה את השמלה.
היא החזירה את השמלה לקולב ואת הקולב תלתה חזרה במקומו.
הכול הרגיש טוב. החתונה מתקרבת, אין סודות, הכול ברור וידוע. ועוד חודש,
דניאל ופיטר יהיו ביחד, והפעם לתמיד, בלי הפרעות ובלי ניסיונות התנקשות.