אני מלכה!

פרק 29

אלכס התיישב על הכיסא בכבדות. עוד יום מתחיל. לא היה לו כוח ללימודים יותר.
"בוקר," ניקול משכה את המילה, מזמזמת אותה כאילו הייתה מילה משיר. אלכס חשב לרגע שזה כנראה נכון, ובטוח שקיים שיר עם המילה הזאת, אבל ניקול המשיכה לדבר וקטעה את הרהוריו. "אתה זוכר מה יש בשני?"
"ניקול..." הוא לא ידע מה לומר, לכן לא המשיך לדבר והחליט לשתוק.
"היי ניקול," הוא שמע לפתע קול. אלכס הרים את מבטו ואז מיהר להשפילו. הוא לא ידע איפה לקבור את עצמו. הוא עבר מבריון אחד, לבריון פוטנציאלי אחר. והאירוניה האמיתית הייתה שלשניהם קוראים ליאור.
"מה אתה רוצה?" מלמלה בחוסר עניין.
"את באה למדורה, נכון?" שאל בתקווה, וכאשר לא הסתכלה הוא זרק מבט מלא בזעם ושנאה כלפי אלכס.
"כן," ענתה, עדיין מסתכלת על אלכס. היא התעלמה לגמרי מקיומו של הבחור-שלא-מפסיק-להציק-לה-בתקווה-שהם-יחזרו.
עברה דקה- אלכס מכווץ בכיסאו עקב נוכחותו המאיימת של ליאור, אשר לא מפסיק לשלוח לו מבטי שנאה. ניקול התעלמה מהאקס, מבטה התמקד אך ורק בבלונדיני. ליאור, כאמור, נשאר קבוע במקומו וניסה להפחיד את אלכס במבטיו.
"קול!" נשמעה קריאה מהדלת. השלושה הפנו מבטם וראו את חברתה הטובה של ניקול, מבט מרוגש על פניה והיא לא מפסיקה לצייץ בהתרגשות. "קול, בואי!" סימנה לה לבוא בידה.
"קוראים לי ניקול!" רטנה בשעה שהתקרבה אל חברתה.
"תקשיב לי, ותקשיב לי טוב," ליאור אמר בטון שקט ומאיים, בשעה שהתיישב בכיסא של ניקול. "תתרחק ממנה, ומהר!"
אלכס הנהן, מבטו של ליאור גרם לו להתכווץ יותר במקומו- אם הדבר היה אפשרי בכלל- ולהביט בו חזרה בחרדה, עיניו פתוחות לרווחה ונוצצות מפחד.
"א... אני לא... אני לא אוהב אותה, או משהו כזה," ענה במהירות, מפחד שהאחר יגיב באלימות.
"אז תתרחק," השני חשף את שיניו, עיניו שורפות את אלכס במוחו. "אני לא מתכוון להעיר לך שוב, זה ברור?" הוא מחץ את כתפו של הבלונדיני ואלכס נאנח בכאב. הוא הנהן, מקווה שהשני ישחרר את האחיזה. "שאלתי אם זה ברור, אהה רוסיה?"
למשמע הכינוי הישן, אלכס הרגיש שמשהו בתוכו נדלק. מבלי לחשוב פעמיים, הוא אגרף את ידו השמאלית ואז שלח אותה במהירות לכיוונו של ליאור. הבריון נפל מהכיסא מרוב העוצמה.
אלכס ידע שאין לו כוח לעוד מלחמות, הוא גם ידע שהוא לא ייתן לאף אחד לבאס אותו באותו היום. היום אהובו חוגג את יום הולדתו העשרים ואחד, ואף ליאור שביקום הזה, או בכל יקום אחר, יהרוס את היום הזה. למעשה, אלכס לא ייתן לכלום ושום דבר להרוס את היום המושלם הזה. הוא הרגיש שזה מעין גורל ששניהם חוגגים יום הולדת באותו החודש. בהפרש של ארבעה עשר ימים. ושלוש שנים.
העובדה שאלכס רק מתקרב לגיל שמונה עשרה, בעוד וויליאם כבר הגיע לעשרים ואחת, לא הפריעה להם. בכלל. הם לא הרבו לחשוב על כך, הם ידעו שלאהבה אין גיל.
"כן, וכלא הוא רק חדר," דניאל התבדחה פעם על חשבונם. פיטר ודניאל צחקו. וויליאם ואלכס לא.
"מה קרה?" אלכס שמע קול שואל. כל הנוכחים התקבצו לידם, מביטים מופתעים בליאור ששכב על הרצפה, אוחז בראשו בכאב.
"אלכס?" ניקול התקרבה אליהם. "ליאור, אתה בסדר?" רכנה לידו ועזרה לו לקום. "מה קרה פה?"
"הוא פשוט הכניס לי אגרוף," ליאור אמר במהירות, לפני שאלכס יספיק למצוא תירוץ מספק. אלכס גם ידע שהפנס הסגול שעכשיו עיטר את עינו השמאלית, הוא הוכחה לכך שליאור לא עשה כלום, כביכול, ואלכס הוא האשם המרכזי.
"זה לא נכון!" אלכס הרגיש איך הלחץ, הפחד והחרדה עוטפים אותו. הוא חש כל כך פגיע באותם רגעים. "ליאור התחיל... כאילו, הוא תקף אותי, בערך, במילים שלו! הוא איים אליי! זאת הייתה הגנה עצמית!"
הנוכחים יכלו רק לבהות בנער שהניף את ידיו לצדדים במהירות, בשעה שדיבר במהירות בשפה לא ברורה.
"אלכס, 'מצב רוסית'," ניקול לחשה אליו. אלכס נשם עמוק וחזר להתיישב על כיסאו. הוא אפילו לא זכר שהתרומם ממנו מלכתחילה, כנראה שזה קרה בפרץ ההתגוננות שלו. "אתה בסדר?" היא התקרבה אליו. הוא רצה לענות, אבל אף תשובה הולמת לא הגיחה החוצה.
"הוא?!" מישהי שאלה לפתע בקול מופתע. "הוא זה שהרביץ לליאור, למקרה שלא הבנת, ולא ההיפך! ואותו את שואלת אם הכול בסדר?"
אלכס רק רצה להיעלם משם, כנראה שהוא פשוט לא טוב עם אנשים. לא היה וגם לא יהיה. הוא קיווה שאם יעצום את עיניו, הוא יהיה במקום אחר כאשר יפתח אותן. זה לא קרה. הוא עדיין היה, כמובן, מוקף בכל ההמולה שהוא עצמו יצר.
אתה המקור לכל הבעיות שלך... חשב בעצב.
הוא הכניס את עצמו לתוך הצרה הזאת- הוא בישל את הדייסה הזאת- והוא יאכל את דרכו החוצה ממנה.
"אני מצטער," שמע את עצמו אומר. "סליחה, ליאור."
כולם הביטו בו. לרגע, אלכס חשב ששוב דיבר ברוסית, אבל אז מישהי אמרה, "אהה, אם הוא מצטער, אז הכול בסדר!" משתמשת בבירור בטון ציני.
"א... אני לא... אני לא יו... יודע מה..." אלכס אכן לא ידע מה לומר, הוא אפילו לא הצליח להגיד שהוא לא יודע מה להגיד. היום הזה נהיה יותר ויותר גרוע.
"לא יודע מה?" הנערה שוב תקפה אותו. "תלך חזרה לחור שממנו הגעת."
"טיסה קטנה והוא שם," אלכס לא ראה מי זרק את ההערה האחרונה.
"טוב, די!" ניקול צעקה. "מה אתם רוצים ממנו? כולנו פה יודעים שליאור הוא לא נשמה טהורה, נכון? אז בואו ניתן לאלכס הזדמנות להסביר את עצמו."
"ניקול?" ליאור הרים גבה, ראשו פעם בכאב מעוצמת האגרוף ולאחר מכן, מעוצמת הנפילה.
"ליאור, מספיק עם זה כבר," ביקשה. "אתה יודע למה זרקתי אותך, אז אל תעמיד פנים ואל תעשה את עצמך תמים!" היא תקפה. "מספיק עם האשליות שלך כבר! נמאס לי מהפנטזיה הזאת שלך, שיום אחד נחזור. זה לא יקרה! אני לא אוהבת אותך!"
שלוש המילים האחרונות הדהדו במוחו, כואבות יותר מראשו.
"ניקול..." לחש, אבל היא לא רצתה להקשיב.
"אתם רוצים לדעת למה נפרדנו?" שאלה לפתע את כל הנוכחים. אף אחד לא ענה, אבל ניקול ידעה שכולן רוצות לדעת, שכולם שואלים את ליאור כל יום מחדש מה סיבת הפרידה.
"ניקול, בבקשה די," לחש שוב.
"אני זרקתי אותו," היא התעלמה ממנו לחלוטין, "בגלל שהוא אידיוט! אני נכנסתי לחדר שלו ערב אחד, רציתי להפתיע אותו," היא הסתכלה עכשיו רק על ליאור, שהיה נבוך יותר מרגע לרגע, "ואתה זוכר מה קרה שם? אתה זוכר מה ראיתי?"
היא הפנתה את מבטה ממנו, לא רוצה להביט בו עוד.
"הוא בגד בי..." לחשה לבסוף, בלי פירוט והסבר, רק מפילה את הפצצה שכל השכבה חיכתה לה בחודש האחרון.
ליאור, שלא סבל את המבטים שננעצו בו בכעס, גועל וזלזול, רק השפיל מבטו ומיהר לעזוב את הכיתה. מיותר לציין שהוא לא חזר גם לאחר הצלצול.