אני מלכה!

פרק 16

"היי," אנה נכנסה לחדרו של בן, היא סגרה אחריה את הדלת והביטה בו בהתנצלות. "החתונה קרבה יותר מיום ליום... היא החודש! למרות שבשבוע האחרון הכול זורם אבל..." היא נאנחה.
"כן, מאז שאלכס חזר הכול באמת זורם," בן אמר בטון המרמז שהכול בסדר. "אבל אני יודע שיש לחץ, יש עוד מה לארגן."
"תודה שאתה מבין," היא חיבקה אותו בחיוך.
"תמיד," הוא אמר כאשר השתחרר מהחיבוק. "מי יבין אותך אם לא אני?"
היא גיחכה ואז התיישבה על המיטה, מסמנת לבן להתיישב לידה. הוא בהה בה כמה שניות לפני שעשה את מבוקשה. הוא התיישב בכבדות ואז הביט באנה.
"את לא חושבת שאתם מגזימים?" הוא ניסה להרגיע את הלחץ שלה.
"לא, ממש לא!" התעקשה. "יש עוד פחות מחודש! רק היום שלחנו הזמנות ומחר תצא ההודעה הרשמית לתקשורת ויש אותך ו... אני מרגישה שאני קורסת," היא נאנחה בתסכול. "מאז שאני ומארק נפרדנו, הכול נופל עליי. הוא עדיין כלוא, אתה יודע? עד כדי כך אין לי זמן להתעסק בכלום."
"עוד פחות מחודש," הוא ליטף את גבה, מרגיע, "אלו כבר לא יהיו הבעיות שלך. דניאל ופיטר יוכתרו ולך יהיה שקט. בינתיים תתרכזי במה שחשוב, כמו מה יהיה עתידו של מארק."
"אני לא רוצה להכביד עליהם על ההתחלה, אני רוצה שיהיו דברים שיפטרו עד אז," אמרה.
"אז... לא תטפלי במקרה של מארק?" הוא הסתקרן.
"לא... כאילו, אתה צודק," הסבירה. "זה אחד מהעניינים שאני צריכה לטפל בהם. ילד לא צריך להיות אחראי לגורל אביו."
"אוקיי," הנהן, מסכים איתה. היא נשמה עמוק, מנסה לשכוח מכל הצרות אפילו אם רק לרגע. כי הרגעים הקטנים, הם מה שמרכיבים את חיינו.
"אנה," הוא נגע בידה. היא הסתכלה לו בעיניים וחיכתה שימשיך. "אולי כדאי שנתרכז במה שחשוב באמת."
"צודק," הנהנה וחייכה. "אל תדאג," היא אחזה בידו, מרגיעה, "הכול יהיה בסדר."
לא נותר לו אלא להסכים איתה.

"אניעדיין לא קולט," פיטר אמר בהתרגשות, גורם לוויליאם להיאנח ולגלגל עיניים. הואחייב לגרום לאחיו הצעיר לשתוק קצת בעניין החתונה.
"פיט, אני שמח בשבילך," התקרב לאחיו, "אין לך מושג אפילוכמה," הוא הניח את ידו על כתפו של אחיו.
"אבל...?" פיטר הרים גבה בשאלה.
"אבל אתה חופר," אמר בפשטות ונתן לו מכה קטנה בראש, מתרחק ממנו בחוסראכפתיות.
"זה כאב אבל..." פיטר רטן ושפשף את ראשו.
"בכיין," וויליאם סינן בשעה שיצא מהסלון המלכותי, משאיר את פיטר לקרואלו לחזור. אבל וויליאם התעלם, יודע היטב איכן עליו להיות. הוא עשה את הדרך הארוכהשהכיר כבר בעיניים עצומות, מתחמק מהשומרים במיומנות ותוך רגע נעמד מול הדלת. רקשבמקום להיות נעולה כהרגלה, היא הייתה פתוחה לרווחה. וויליאם לא האמין למראהעיניו.
מארק לא היה שם!
עברו כמה שניות לפני שההבנה הכתה בו- מארק ברח? מארק ברח.
מארק ברח!
"הוא ברח!" צעק. "שומרים! שומרים!" הוא קרא ורץ לכיוונם.
"הוד מעלתך, מה העניין?" הם שאלו בדאגה כאשר דרכיהם נפגשו.
"אתם שחררתם את מארק?!" כמעט צעק.
"מה הכוונה...?" השומרים לא ידעו על מה הנסיך המודאג דיבר.
"הוא לא שם!" וויליאם צעק. "הוא לא בפנים!"
השומרים החווירו תוך שניות, ממהרים לחדר בו מארק אמור לשהות. להפתעתם הרבה, מארקאכן לא היה שם.
"לא טוב..." אחד השומרים מלמל.
"בכלל לא טוב," הסכים איתו חברו.
"מה נעשה?!" השומר השלישי שאל בלחישה לחוצה ומודאגת.
"יש פתרון אחד ויחיד לבעיה," אמר השומר השני, "והוא ללכת עכשיולמלכה."
"ולספר לה?!" השומר הראשון התחלחל. "השתגעת?!"
"הוא לא משוגע," התערב השלישי, "כי אם אתה. במיוחד אם אתה חושבשזאת אופציה לשמור את המידע הזה מאנה."
"וחוץ מזה," השני המשיך, "הנסיך כבר יודע."
חבריו נאלצו להסכים. הם חזרו על עקבותיהם ומצאו את וויליאם שעון על הקיר, כוסס אתציפורניו מרוב דאגה.
"גיליתם משהו?" הוא ממש קפץ עליהם כאשר חלפו לידו, אך הם בחרו להתעלםממנו. הם המשיכו בדרכם, כשוויליאם עוקב אחריהם. ככה הם הלכו בשקט, שלושה שומריםונסיך אחריהם, עד שהגיעו למשרדה של אנה שהיה שייך בעבר גם למארק.
"לא בטוח שהיא שם," וויליאם עצר את אחד השומרים בדיוק כאשר התכוון לדפוקעל הדלת. "היא לא שם בדרך כלל."
שלושת השומרים, שעד עכשיו הפנו לנסיך את גבם, הסתובבו והסתכלו עליו.
"איפה היא יכולה להיות?" שאל אחד מהם.
"לא יודע," הודה, "אבל אני אקרא לה."
השומרים לא הגיבו, רק בהו בנסיך. וויליאם הסיט את מבטו מהשלושה ובהה בתקרה.
"אמא!" קרא בפשטות. לא צעק, אך קולו היה מספיק חזק וברור. ואכן, כפישהתכוון, אנה הופיעה מולו מחוייכת כהרגלה.
"מה קרה?" שאלה בדאגה למראה בנה והשומרים. היא יכלה ממש לחוש את המתחבאוויר.
"הוא ברח," ענה בנה.
"מי?" כיווצה את אפה.
"מארק," הסביר. "מארק ברח!"
"מה?" היא גיחכה.
"אמא, זה לא מצחיק!" וויליאם הרגיש שהעולם מתחיל להסתובב.
"וויליאם, אבא שלך לא ברח," הרגיעה אותו. הוא תפסה אותו והחריכה אותולהסתכל עליה. "אני... הוא שוחרר."
"מה?" וויליאם לא הבין. איך היא הייתה מסוגלת לשחרר אותו? הוא פושע.פושע!
"אמא, למה בכלל... כאילו, מה נראה..." הוא לא הצליח להרכיב משפט פשוט."איפה... מתי הוא... מתי?"
"ממש לפני כמה דקות," היא ליטפה את ראשו, מרגיעה. "שחררתי אותו, כיהגיע לו להיות חופשי."
"הגיע לו?!" הנסיך הכועס האדים מעט, קולו על הגבול בין דיבור חזק לצעקה."מה שהגיע לו, אמא, זה לבלות בכלא לשארית חייו!"
"וויל, תירגע," ניסתה ברכות. "אסור לו להיכנס לארמון או להתקרבאליכם ללא האישור שלי. הוא נמצא עכשיו בבלוברי, מתחיל שם חיים חדשים,"הסבירה. "ממש לפני שקראת לי, השליט של בלוברי בכבודו ובעצמו בא לקחתאותו."
"אז זהו?" וויליאם נשף בכעס. "תגרשי אותו לכוכב אחר והכול יגמר?הוא עדיין ביקום הזה... הוא עדיין ביקום שלך!"
"אז מה אתה רוצה?" אנה הרגישה אובדת עצות.
"אני רוצה שתגרשי אותו..." הוא נשם עמוק, "מהמימד שלנו."
"וויל...-"
"אני לא רוצה שנהיה באותה ממלכה," אמר נחרצות.
"אי אפשר להחליף בין יקומים," אנה ניסתה להזכיר לבנה את שידע היטב,"בטח שלא מימדים."
"זה או הוא," וויליאם חרק שיניו, "או אני."
"לעבור בין מימדים זה לא פשוט!" ניסתה להרגיעו.
"את המלכה של היקום הזה!" צעק. "את יכולה לעשות הכול..."
"וויל, בבקשה," התחננה.
"אני או הוא," אמר בקול קר וקשה. "תבחרי."
ואז, הוא פשוט התרחק משם, מתעלם מהמבטים היוקדים מאימו ומהשומרים המבולבלים. אנההביטה בו, מרגישה אבודה.
מה עליה לעשות?