אני מלכה!

פרק 34

"נמאס לי!" פיטר השליך את הכד האפור על הקיר.
"הכד היה מכוער בכל מקרה," אלכס לחש לוויליאם.
שלושת הבחורים היו באולם ישיבות ישן ונשכח. האולם כלל בתוכו שולחן ארוך מוקף כיסאות, וכמה כדים שקישטו אותו. בנוסף לכך גם השולחן היה מקושט- שלל אבק כיסה אותו.
"תשבור עוד כד, זה בטח יעזור למצב," וויליאם אמר בציניות.
"נשאר אחרון," אלכס אמר אחרי שחיפש במבטו כדים.
"לנפץ אותו לא יגרום לדניאל לענות לי," התחיל להתקדם לכד, "אבל לפחות אני אשחרר עצבים." פיטר הרים את הכד והתכוון לנפץ גם אותו. לרגע, הוא הרגיש תחושת החמצה ופספוס על כל הכדים ששבר. לאורך אחד הקירות, היו שברי כדים רבים כל כך, פיטר עצמו לא זכר כמה שבר. הוא הניח את הכד בעדינות על השולחן, ליד המקום בו ישב הזוג המאוהב. הוא חש מאט רחמים על החפץ חסר החיים, פיטר לא רצה לנפץ גם אותו באכזריות. בכל זאת, הכד לא אשם במה שקרה. לשבור אותו לא יוביל באמת לכלום. יש דרכים יעילות יותר לפרוק עצבים.
"אז מה עכשיו?" אלכס שאל.
"אולי תנסה לדבר איתה?" פיטר כמעט והתחנן. הבלונדיני הביט בו בבלבול- המצב בו פיטר נראה כה תלוי בו, היה כל כך מוזר ולא מוכר.
"אני יכול לנסות, אבל לא נראה לי שהיא תרצה לשמוע," הודה.
"אני חושב שאנחנו צריכים למצוא פתרון," הציע וויליאם, "רק ככה היא תחזור."
"חיפשנו פתרונות בכל ספר, כתובים, מגילות, נבואות, אות, סמל וסימן שקיימים בארמון!" פיטר הרים את קולו מעט בייאוש. "אם אין תשובה פה, לא תהיה תשובה בשום מקום אחר. אז זה אומר שאין פתרון..."
"אל תתייאש, אח," וויליאם ניסה לנחמו.
"אני... לא בדיוק חיפשנו תשובה בספר הזהוב," אלכס ניסה להציע פתרון.
"סתם ספר מוזר," פיטר נאנח והתיישב מצדו השני של וויליאם.
"מסכים," אמר וויליאם, מביט לשמאלו- לאלכס- ולאחר מכן לימינו- לפיטר- ולבסוף קבע מבטו באבק אשר כיסה כמעט לחלוטין את השולחן הישן.
"אבל...-"
"היינו צריכים לנחש לבד שזה סתם ספר הזוי," פיטר קטע את הבלונדיני. "כריכה ריקה, עמודים ריקים."
"כן, אבל למה שיהיה ספר עם עמודים ריקים? אתם לא חושבים שזה אומר משהו?!" אלכס היה נחוש בדעתו.
"כן, זה אומר שמישהו היה ממש משועמם," פיטר זרק במרירות.
"למה שיהיה סתם ספר? אהה?! תגידו לי, למה שבספרייה יהיה ספר עם כריכת זהב בלי שום ציור, סימן או אות עליו? זה חייב להיות... לא יודע!"
"בדיוק אלכס, אתה לא יודע, אז תשתוק," עקץ פיטר, "מוח סתום..."
"אני אולי מוח סתום, אבל יותר חכם ממך, זה בטוח," הבלונדיני החזיר. "אני אומר לכם, יש משהו בספר הזה! אני פשוט מרגיש."
"ואני מרגיש בחילה, מה זה אומר?" פיטר שאל.
"שכל המצב עם דניאל משפיע עליך לרעה," אלכס אמר בכנות.
"סיימתם?" וויליאם שאל והרים את ראשו. "מאמי, אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה," הסתכל לשמאלו ואז הפנה את מבטו לימין, "ואתה תפסיק לרדת עליו בגלל שהוא אנושי." עכשיו הוא נשען אחורה והתרווח במקומו, לא מביט באף אחד מהם, "תודה."
השקט לא שרד אפילו עשר שניות לפני שאלכס פתח את פיו. "טוב, אני הולך הביתה. מחר תהיה פה מדורה בסוף?"
"תהיה, אבל בלי דני," פיטר אמר והרגיש ממש איך ליבו נשבר. ולא, הכוונה לא הייתה בתור ביטוי- הוא הרגיש איך הלב שלו ממש נחצה לשני חלקים שונים.
"פיט?" וויליאם הביט בפיטר אשר הניח את ידו על חזהו. "פיטר?!"
שחור השיער נפל על הרצפה, עיניו נעצמו מעצמן.
וויליאם ואלכס מיהרו לרכון מעליו. אלכס תפס את ידו של פיטר ובדק דופק.
"הוא נושם, אבל בקושי," וויליאם אמר.
"וויל... הלב שלו לא פועם..." אלכס אמר בחרדה. הם הסתכלו אחד על השני. לידם שכב פיטר מחוסר הכרה, נושם בקושי כשליבו לא פועם. "וויל... מה זה אומר? איך זה הגיוני שהלב שלו לא דופק אבל הוא עדיין נושם? מה... מה קרה לו?!"
"זה אומר... שיש לנו עשרים וארבע שעות בדיוק לתקן את הלב שלו," וויליאם אמר, פניו מחווירות מרגע לרגע.
"ואם לא?" אלכס שאל את השאלה שידע את התשובה אליה כבר, השאלה אשר פחד לשמוע את תשובתה הצפויה.
"אז הוא ימות."

האוטובוס נעצר בחריקה קלה. דניאל ואריאל החליפו מבטים לפני שקמו ממקומן וירדו מהאוטובוס.
"איפה אנחנו תזכירי לי?" דניאל שאלה.
"אין לי שמן של מוסך ירוק," הודתה חברתה בחיוך.
"נו טוב," דניאל משכה בכתפה.
הן החלו להסתובב במקום, מסוקרנות מה יראו ובמי יפגשו.
"דניאל?" בחור נמוך וממושקף הגיח מולן לפתע. "את דניאל נכון?!" הוא נשמע מעט מרוגש, ובעיקר מופתע.
"אני, אני," ענתה בקרירות. "אתה, אתה. ועכשיו אני, מאוד רוצה שאתה, תעוף לי מהפרצוף!" קולה נשמע אפילו מעט מאיים.
נראה היה שנעלב ממנה כאשר השפיל מבטו והתרחק.
"תרגיעי את הגישה שלך, אחותי, הוא לא עשה כלום," אריאל הייתה מופתעת מחברתה, אשר מעולם לא התנהגה כך לפני.
"מצטערת, אני לא שולטת בעצמי," דניאל אחזה בראשה והרגישה מיואשת.
"את לא חושבת ש..." אריאל לא ידעה איך לשאול.
"ש... מה?" דניאל הביטה בה.
"שאת האחרת... מנסה כזה, את יודעת... כאילו כזה..."
"משתלטת עליי?" חרדה מילאה את דניאל. "את חושבת שהיא מצליחה לשלוט בי?"
נשימתה של דניאל נהפכה מהירה במיוחד וליבה הלם בחוזקה. היא לא הרגישה טוב בכלל.
"לא, תירגעי, הכול בסדר," אריאל ניסתה להרגיע אותה. "אמרת לי בעצמך באוטובוס, גם אם היא בפנים ומנסה לברוח, את לא היא! אתן נשים שונות, עם אישיויות שונות!" אריאל פחדה שדניאל תתעלף ולכן אחזה בה. "את שונה ממנה כל כך, ואת תישארי את! אתן לא אותה בת אדם!"
אבל דניאל כבר לא שמעה כלום. אם אריאל לא הייתה אוחזת בה, היא הייתה נופלת ארצה. במקום, היא התעלפה בזרועותיה של חברתה אובדת העצות.
אריאל לא ידעה מה לעשות! מה עושות עם מלכה עתידית שמעולפת בידיים שלך?