אני מלכה!

פרק 13

אלכס נשם עמוק.
"הם זוכרים," ויליאם הזכיר לו, מחזק את אחיזתו סביב הבלונדיני. אלכס הנהן, יותר לעצמו מאשר לנסיך, ממלמל שהוא יודע. "תפתח את הדלת," הנסיך נישק את קצה ראשו.
"אין לי אומץ," אלכס לחש כמעט ללא קול.
וויליאם נאנח ופתח הוא את הדלת. אלכס, ששוחרר כבר מאחיזתו של וויליאם, צעד בהיסוס פנימה. הוא לא ידע אם יש מישהו בבית בכלל, אבל כנראה שהדלת הלא נעולה הייתה צריכה לרמוז על כך.
"אמא!" קרא ברוסית. "אני בבית!"
וויליאם נכנס אחריו, סוגר את הדלת. הוא בהה בסלון לכמה שניות, עד שרעש פתיחת הדלת של המטבח משכה את תשומת ליבו. הוא הסתכל שמאלה, לכיוונה המטבח, וראה את ולדימיר ואנסטסיה עומדים שם, קפואים במקומם. הם בהו באלכס.
"ילד שלי..." אנסטסיה מלמלה ברוסית, עינייה מתמלאות דמעות. אלכס רץ אליה וחיבק אותה בכל כוחו, נותן לדמעותיו לרדת. הוא הרגיש מוגן ואהוב, הוא הרגיש שהוא חי. באמת חי. הוא הרגיש חופשי, הוא היה חופשי.
"אמא..." מלמל אליה חזרה, לפני שהרים מבטו לאביו ומיהר לחבק גם אותו. ולדימיר עטף את בנו בחיבוק מוחץ. "התגעגעתי."
"גם אנחנו," ולדימיר ענה. "אבל... אתה לא היית פה כמה חודשים, מה... אנחנו כאילו... אנחנו לא חשבנו עליך."
"אני יכול להסביר," וויליאם החליט להתערב בשיחה.
"הוד מעלתך..." אנסטסיה הבחינה בו לראשונה.
"זה בסדר," וויליאם אמר לפני שהספיקו לכרוע ברך. הוא נעמד מאחורי אלכס וחיבק אותו. "עכשיו, אני אסביר לכם הכול. איפה הוא היה ולמה עד היום לא חשבתם עליו בכלל. אתם כאילו... זאת אומרת באמת, שכחתם שהיה קיים."

"החזרתםאותו," מארק אמר כשאנה נכנסה לתאו. הסוהר הבין שזה הסימן שלו להתרחק.
"מארק..." אנה לא ידעה איך להתחיל את השיחה.
"אני מצטער," אמר לפתע, מרוויח מבט מבולבל מאנה. "חשבתי על זה קצת.קצת הרבה. עשיתם טוב. לא הייתי צריך למחוק אותו. אני מצטער."
אנה הביטה לו בעיניים, קפואה. היא זיהתה שהוא דובר אמת. אינו שיקר.
הוא באמת מצטער.
"אנה..." הוא התקרב אליו, אך היא נרתעה ממנו. "אני מצטער,"נסוג לאחור. הוא התיישב חזרה על מיטתו, שהצליח כבר להתרגל אליה.
"מארק..." אנה עדיין לא ידעה מה להגיד. היא לא יכולה פשוט לשלוח אותולזניק. היא התחילה לתהות מה הדבר הנכון לעשות איתו. הוא עדיין האבא של בניההאהובים. הוא עדיין משפחה.
"אנה, בבקשה תגידי משהו," ביקש. דממה חזרה לשכון בתאו הבודד. שניהםשתקו, מביטים זה בזאת ולא יודעים מה לומר. רק אחרי כמה שניות ארוכות ומייגעות שלדממת מוות, אנה פצתה פיה.
"אתה לא נשלח לזניק."
מארק הרגיש מועקה ענקית משתחררת ממנו, הוא שחרר רווחת אנחה ושחרר חיוך מרוצה."תודה."
"זה לא בשבילך," הבהירה לו, "זה בשביל הבנים שלך."
"בסדר," הוא מיהר אליה, מוחץ אותה בחיבוק משוחרר ומאושר. הפעם היא לאנרתעה. החיבוק הרגיש טוב, חמים ונעים. אמיתי ואוהב. כמו פעם, כשרק הכירו, כאשרהתאהבו. היא הצליחה להרגיש את האהבה הזאת לשנייה, למרות שידעה שלא יוכלו יותרלהיות יחד. לא אחרי כל מה שקרה. היא לא תוכל לאהוב אותו כמו פעם. הוא ימשיך לרדוףאותה, אך אהבתה אליו השתנתה לנצח, זה בטוח.
היא השתחררה מהחיבוק ובהתה בעיניו הרכות לכמה שניות.
"לאן אני אלך?" שאל.
"אני לא יודעת..." הודתה. "עדיין לא חשבתי על זה. אתה לא יכוללהישאר לגור איתנו, אבל... אתה צריך להישאר קרוב. אני לא יודעת אם אי פעם אצליחלסלוח לך, אבל איני רוצה שהבנים שלנו יגדלו עם שנאה אליך. אתה עדיין אבאשלהם."
מארק רק הנהן. הוא רצה לומר שוב שהוא מצטער ומתחרט, אך שתק. נראה היה שלא היה מהלהוסיף, לכן אנה התכוונה לצאת, אך הוא עצר בעדה.
"אני רוצה לראות את וויל," ביקש. כולו נשבר מעט כשהזכיר את בנו. אנהקפאה במקומה, לא מעזה להביט בו.
"אני אשאל אותו," אמרה לבסוף, "אבל בינתיים אתה נשאר כאן. עדשאחליט לאן תלך."
כשהבינה שאין לו מה להוסיף, היא עזבה את התא. היא התכוונה לחזור לחדר שלה ולנוח,לחשוב מה הלאה, אך במקום זאת רגליה הובילו אותה למקום בו מוחזק אסיר מסוים.
היא נכנסה לחדר ובהתה בדמות המחייכת אליה מבעד לקיר הזכוכית.
"בן..." היא צעדה לכיוון קיר הזכוכית בהיסוס קל.
"שלום אנה," אמר בחביבות.
"על ידי הסמכות שניתנה לי מהיקום, ובזכות הדם הכחול שזורם בעורקי, אני משחררתאותך," אמרה להפתעתו הרבה. "אני לא מוכנה לשמוע התנגדות. אתה משוחרר,בפקודה!"
היא לחצה על הכפתור השחור שנמצא על קיר האבן, כמה סנטימטרים מקיר הזכוכית, ומסך הזכוכיתהענק נעלם כלא היה. בן כבר לא אסיר. הוא חופשי.
"עוד חודש הבן שלי מתחתן," אמרה את שידע כבר, "אני יותר מאשמח אםתכבד אותנו בנוכחותך."
"א... אנה אני... אני לא יודע מה לומר," הוא לא היה מסוגל לעבור את הקוהמפריד בין הכלא לחופש. הוא לא העז לעבור את הגבול בו היה פעם קיר הזכוכית.
"אתה יכול להתחיל בתודה," היא חייכה אליו.
"תודה," לחש אליה, מחייך ברכות.
"אתה... אתה מוזמן להתארח באחד מחדרי האורחים הנמצאים ליד המגוריםהמלכותיים," התקרבה אליו. בניהם, נמצא רק הגבול בו פעם היה מסך הזכוכית."כמה זמן שתצטרך."
"את כל כך דומה לה," אמר.
"למי?" היא עיקמה את גבותיה, לא מבינה על מי הוא מדבר.
"לדפני... את כל כך דומה לה, כאילו היית גלגולה..." הסביר, "למרותשאת לא."
"באמת?" שאלה.
"כן... ואני לא מתכוון למראה חיצוני," המשיך, "לא רק."
היא חייכה אליו, חיוך רגוע ומשוחרר.
"הייתם חברים טובים?" התעניינה.
"בערך," ענה. "היא סוג של... היה בנינו משהו פעם. ממש לפני שהיאושון נהיו זוג."
היה ברור שהמחשבה עליה גורמת לו אושר.
"אתה אוהב אותה," קבעה.
"מאוד..." הודה.
הוא הביט בעינייה של אנה לכמה שניות, לפני שרכן קדימה ונישק אותה.
היא לא נרתעה.