אני מלכה!

פרק 14

כולם קמו לבוקר חדש, עדיין מרוגשים מאירועי היום הקודם. בן עדיין לא האמין שנישק את אנה. היא יפה, חמודה והחיוך שלה... קסום כמו זה של דפני. הוא לא הפסיק לדמיין את הנשיקה הזאת, שאחריה הם פשוט הלכו בשקט. אנה ליוותה את בן לחדר שקרוב למגורים המלכותיים והסתלקה משם. זהו, מאז הוא הסתובב בחדר עד הערב, אז פיטר נכנס בשמחה להביא לו אוכל. כמובן שאף אחד לא ידע על הנשיקה.
הוא דיבר עם פיטר קצת, שמע על השחרור של אלכס ולאחר מכן, פיטר הלך.
בן בהה עכשיו בדלת החדר, תוהה לעצמו מי הבא שיעבור דרכה. שוב פיטר? אולי דניאל ואלכס? הוא עצמו? ואולי... אנה?
אבל מאז עזב פיטר את החדר, הדלת נשארה דוממת.
"דפני..." מלמל לעצמו. הוא חופשי, כבר יום, אבל לא עושה כלום. מה הוא יכול לעשות? מה עושים בכלל במצב הזה?
הוא קם מהמיטה, מתקרב לדלת הכי לאט שיכל. הוא רוצה לצאת? הוא לא ידע. הוא לא ידע מה הוא רוצה. ואם יצא, מה יעשה? עם מי ידבר? עם מי יהיה? אין לו מה לעשות במקום הזה. אבל, גם אם יעזוב את טריקה, לאן ילך? לאנדרומאה, מי שעזב לא חוזר, אלא אם יש לו משאלת מוות.
אני גם ככה לא אמות... שקל זאת בשנית.
אבל למרות זאת, בטריקה יש לו כבר יותר אופציות. לעזוב לאנדרומאה יהיה מעשה מטופש ומסוכן.
"יש דברים גרועים ממוות..."
הוא בהה בדלת, עדיין מתלבט מה לעשות. הוא הניח את ידו על הידית, לא מעז להוריד אותה למטה. תמונותיהן של דפני ואנה ריחפו במוחו. הוא הרגיש מבולבל, מותש, הוא לא ידע איך הרגיש. הוא נזכר באחותו, נינה היפה והמסכנה. הוא נזכר בבן שלה ושל אל, איך הם הצילו אותו ברגע האחרון. הגעגועים, שהדף במשך כל כך הרבה שנים, הציפו את ליבו. דמעה קטנה חמקה מעינו והוא שמט את ידו, עוזב את הידית.
"נינה..." התחיל לייבב כמו ילד קטן. הוא נשכב על הרצפה, נותן לעצבות לעטוף אותו. הוא חייב לשבור את הקללה הנוראית. הוא חייב!
חיי נצח אינם שווים דבר אם אתה לבד. עדיף חיים קצרים וטובים, מחיים ארוכים מלאי סבל וגעגוע כואב.

אלכסעמד מול כיתתו בחשש. הוא לא היה שם כל כך הרבה זמן. הוא ידע שכולם כבר נזכרו בועוד ביום הקודם, ובטח ירצו לדעת מה קרה.
אתה בסדר?" ולדימיר הניח את ידו הימנית על כתף בנו.
"כן." אלכס ענה.
"אתם בטוחים?" אנסטסיה שאלה ואלכס הנהן.
"וויליאם אמר שעכשיו שחזרתי, גם כל הדברים שלי חזרו. ראיתם בעצמכם, כל הדבריםשלי חזרו למקום בו היו לפני שנעלמתי," ענה. "אני רק לא בטוח אם..."
הוא נאנח. הוא לא רוצה לעבור את כיתה י"ב שוב. לא בבית הספר הזה ולא באחר.
"אלכס..." אנסטסיה נעמדה מולו. היא הסתכלה לו בתוך העיניים. ירוק כההפוגש ירוק בהיר. "הכול בסדר," היא מחצה אותו בחיבוק. "אנחנו שמחיםשסיפרת לנו את האמת."
"אני לא רוצה לעבור בית ספר," אלכס אמר כאשר שחררה את חיבוקה.
"אתה רוצה להישאר כאן?" ולדימיר קימט את מצחו.
"לא! אני לא רוצה ללמוד יותר!" התעקש.
הם בהו אחד בשני בשתיקה מתוחה. הוריו התכוונו להעביר אותו בית ספר, שם ילמד שנההבאה כתלמיד כיתה י"ב בשנית, עקב החומר הרב שהפסיד וחוסר היכולת להשלימו.
"איך תגיע ללימודים גבוהים?" דאגה אנסטסיה, "כל עתידך תלויבכך."
"אני אסתדר," הוא לחש.
מאחוריהם, ליאור וניסן התקרבו לכיוון הכיתה. הם נעצרו למשמע השיחה בשפה הלא מובנת.הם בהו באלכס והוריו, מנסים להבין מה נושא השיחה, אך לשווא.
"הוא חזר," ניסן לחש לרגע לכיוון חברו.
"אני רואה," לחש חזרה.
"מה לדעתך קרה?" ניסן שאל. הם ניתקו את מבטם מהמשפחה והסתכלו זה על זה.
"מאיפה לי לדעת?" ליאור הרים גבה. בתגובה, ניסן רק משך בכתפו.
"בוא," ליאור משך אותו. כשהגיעו לפתח הכיתה, הוא דחף את אלכס לפני שנכנסלכיתה, ניסן בעקבותיו.
"אני אראה לו מה זה להתעסק עם הבן שלי!" ולדימיר כיווץ את ידיו לאגרופיםוחרק שיניים.
"אבא, תירגע," אלכס תפס את ידיו והסתכל על הוריו ברוגע טהור. "עזובאותו, הוא אפילו לא מרביץ ממש חזק..."
אנסטסיה נתנה לצחקוק קטן לחמוק מבין שפתיה.
"בסדר," ולדימיר חזר לשלוותו האופיינית. "תיכנס, תיקח את הדבריםשלך ונעוף מכאן."
"כן המפקד," אלכס גיחך, גורם להוריו לחייך בהקלה. הם הסתכלו איך הואנכנס לכיתה וסוגר אחריו את הדלת. לרגע, חששו שמא דבר רע יתרחש בעודו בפנים. אבל הםנרגעו אחרי פחות מדקה, אז הדלת נפתחה שוב ואלכס יצא ממנה, מחייך.
"הכול בתיק," אמר בשעה שסגר את דלת הכיתה, שלא הייתה שלו יותר. וטובשכך. "אפשר ללכת הביתה."
"ומה בדבר הלימודים?" ולדימיר הקשה.
אלכס בהה בהם, חושב מה לומר. הוא יכול לטעון שלא חסר להם כסף, כי זה היה הרי נכון.ומה שהיה להם איתם בישראל, לא שווה כלום לעומת מה שיש להוריו של ולדימיר ברוסיה.אחוזה ענקית וקרקעות בבעלותם, שיורשיהם היחידים הם ולדימיר ובנו. כסף לא היה בעיהבמשפחה הזאת כבר מאות שנים.
"יודע מה?" קולו של ולדימיר התרכך. "לא נורא. אל תלמד. אני מכיר אותך,ילד. אתה תמיד מסתדר בסוף."
אלכס לא היה בטוח אם אביו קרץ לו בסוף המשפט, או אם היה זה פרי דמיונו.
"יו... יופי," ניער את ראשו. "עכשיו הביתה, ואחר כך אלך לארמון.אני אעזור לדני לבחור שמלה, תסרוקת, נעליים...-"
"לא אמרת שיש חודש עד החתונה?" אנסטסיה עצרה את הרשימה שבנה דקלם.
"כן, בדיוק חודש," ענה, "אבל חודש עובר מהר משנדמה לכם!"
הוא גרר את הוריו לאוטו, התיישב מאחורה בעוד הם ישבו מאחורה, והרגיש אבן ענקיתיורדת מליבו בשעה שהרכב התרחק משטח בית הספר. הוא העיף מבט אחרון בבנייניםהמתרחקים, שמח שאינו צריך לראות אותם שוב.