אני מלכה!

פרק 33

"איזה סרט," אריאל הייתה המומה. היא ודניאל ישבו מחוץ לבית קפה קטן.
"כן, סרט אימה נוראי," דניאל הייתה מיואשת. לאחר שהעבירה את כל יום שבת בבכי על מר גורלה, היא החליטה להיפגש עם אריאל ולפרוק את שעל ליבה. בכל זאת, אריאל הייתה איתה כשהכול התחיל, אז דניאל חשבה שזה יהיה סמלי אם תהיה איתה כשהכול יגמר.
השעה הייתה אחרי הצהריים, היה נעים בחוץ והן שמעו חלקי שיחות של כל מי שמסביב.
"אז איך היה בבית ספר? כיתה י"ב וזה..." דניאל ניסתה לשנות נושא.
"דני, את הרגע סיפרת לי דבר מזעזע, אני לא יכולה פשוט להתעלם!" אריאל לא האמינה שחברתה אכן חווה את הסרט הזה בחייה.
"ארי, אני מוותרת," דניאל הייתה עייפה כבר מניסיונות לרצות את העולם, לרצות את כולם בכך שפשוט תמשיך ולא תוותר. אבל בחיים זה לא תמיד קל, ולפעמים גם צריך לדעת לשחרר ולוותר. קשה ככל שיהיה.
"דני, אני זוכרת את הפגישה הראשונה עם פיטר, בחנות, ואז הפגישה הראשונה אם משפחתו, הייתי שם!" ניסתה לשכנע את חברתה. "היית... אחרת, קרנת, הייתה הילה של אושר, לא יודעת איך להגדיר את זה. פיטר עושה אותך מאושרת, אז תילחמי עליו! תילחמי על הקשר שלכם!"
"נכון," דניאל אמרה, מתייחסת בעצם רק לחלק הראשון, "היית שם שהכול התחיל. אני רוצה שתהיי איתי כשהכול מתמוטט ונגמר. סופית!"
"לא הבנתי, נפרדתם?" שאלה בדאגה.
"לא בדיוק, אני פשוט מסננת אותו," אמרה.
"את אוהבת אותו?"
"יותר מהכול!"
"אז תילחמי!" אריאל השתדלה לא להרים את קולה יתר על המידה. "אני מוותרת לעצמי הרבה, לאן זה הוביל אותי בחיים?"
"להתפטר מ'לוטוס'?" דניאל אמרה בטון יבש.
"בדיוק... כאילו, זה הוביל אותי לכלום! כלום גדול ומשמים."
אף אחת לא המשיכה לדבר, הן פשוט המשיכו לשתוק לזמן שדמה לנצח.
מלצרית נמוכה התקרבה אליהן כדי לבדוק אם הכול בסדר.
"את יכולה לפנות," אריאל אמרה בחוסר תשומת לב. שתי החברות הרגישו מוצפות מכדי להפנים מה קורה סביבן. במיוחד דניאל, אשר הרגישה ריקנות.
"היי, את לא... דניאל?" המלצרית לפתע הבחינה בה. "הארוסה של פיטר, נכון?"
דניאל עדיין לא התרגלה לכך שהיא מוכרת, למרות שכבר קרו מקרים דומים לזה ואנשים זיהו אותה ברחוב.
"אין לי מושג על מה את מדברת," דניאל לא הביטה במלצרית אפילו.
"בסדר..." המלצרית פינתה את השולחן ומיהרה להסתלק משם.
"אפשר לברוח בלי לשלם," דניאל ניסתה עוד אחת מבדיחותיה הכושלות.
"לא חושבת," אריאל לחשה בדיוק כאשר ראו את המלצרית חוזרת אליהן עם חשבון.
"בבקשה," היא חייכה אליהן והסתלקה.
"עדיין אפשר לברוח," דניאל אמרה בטון מוזר ויבש, אך עם זאת מעט מצחיק. הפעם אריאל צחקה, אבל לא מתוכן הדברים אלא מהצורה בה נאמרו.
"אני אשלם," אריאל קמה עם החשבון והלכה לסדר את התשלום באמצעות כרטיס האשראי המהמם של אמא שלה.
דניאל ניסתה לנתק את מוחה לרגע, לחשוב על דברים אחרים.
"מחר יום חדש דני," אריאל הגיחה מאחוריה והבהילה אותה.
"מטורפת אחת!" נזפה בה. "כמעט עשית לי התקף לב."
"לא נורא, אז לפחות היה לך תירוץ ממשי להתחמק מהחתונה," משכה אותה מהכיסא והחלה להוביל אותה לכיוון תחנת אוטובוס אקראית שהייתה בקרבת מקום.
"לאן נוסעות?" דניאל שאלה בחוסר עניין.
"לא יודעת," הודתה. "אני בעד שנעלה על האוטובוס הבא שיעבור ופשוט נרד בתחנה אחרונה, או משהו כזה."
"אני לא במצב רוח להרפתקאות נועזות," דניאל התיישבה בכבדות על הספסל, "האחרונה שלי הייתה די טראומטית ואני עדיין מנסה להתגבר עליה."
אריאל התיישבה לידה ולא אמרה דבר. מה יכלה להגיד? איך אפשר להבטיח לחברה שלך שהכול יהיה בסדר, אם את בעצמך לא מאמינה בזה בלב שלם?
ההמתנה עברה בדממה מצדן. מדי פעם שמעו קולות רקע של הסביבה, אך הן התעלמו מהם ככל שיכלו.
"היי בובה," נער גבוה נעמד מולן.
"אתה מדבר אליי?" אריאל הרימה גבה.
"לשתיכן," קרץ.
"יש לי חבר," דניאל אמרה מבלי להביט בו בכלל.
"התירוץ הידוע!" אמר והתיישב ליד אריאל, כך שהיא נמצאת בין הנער לדניאל.
"זה לא תירוץ, אתה לא מזהה אותה?" אריאל שאלה. הנער הביט שוב בדניאל ואכן היא נראתה לו מוכרת.
"איך קוראים לך?" שאל אותה.
"סוד," עדיין לא הסתכלה עליו.
"היי סוד, אני נועם," הושיט את ידו, אך היא סירבה ללחוץ אותה. "בסדר..." הרחיק את ידו ממנה לאט.
"היי נועם, אני אריאל," חייכה אליו.
עכשיו דניאל הסכימה להביט בו. הוא היה בלונדיני בעל עיניים ירוקות אפורות מהממות. הוא היה חסון ומבטו היה מעט מהפנט.
"היי נועם," היה תורה לחייך אליו.
"וויליאם יוכל אותו בלי מלח," אריאל לחשה לה.
"וויליאם יוכל אותו, נקודה," החזירה בלחש.
נועם לא הבין מדוע הן צוחקות.
"עשיתי משהו לא בסדר?" לא הבין.
"לא, לא קשור אלייך," אריאל אמרה.
"כאילו, לא ממש קשור אלייך, אולי קצת," דניאל תיקנה. "יש לנו ידיד הומו, ואתה די הטעם שלו."
נועם רצה לומר משהו אבל דניאל קטעה אותו לפני שהספיק, "ואני יודעת שאתה לא הומו."
"יודעת? איך?" כיווץ את גבותיו בבלבול.
"אתה פשוט לא מריח כמו אחד כזה," צחקקה.
"מה?" הוא ניסה להריח את עצמו. הוא חשב שהיא מתכוונת לכך שיש לו ריח רע ואם היה הומו היה מטפח את עצמו יותר. "איך מריח הומו?"
"כמו ורד," אמרה אריאל.
"ורוד," הוסיפה דניאל ושתיהן חזרו לצחוק.
דניאל הרגישה כל כך טוב לצחוק ככה, היא כבר לא הייתה לחוצה, היא הרגישה כה משוחררת.
"בסדר, אתן ממש מקוריות, שתדעו," הוא אמר לפתע.
"מה הכוונה?" שאלה אריאל.
"זאת הייתה הדרך הכי מקורית שבחורה דחתה אותי," הודה. "אתן ממש מתואמות. תכננתן מראש? זה מהלך שאתן מודעות אליו כבר, או שזרמתן?"
"זרמנו עם המציאות," דניאל אמרה. "לא שיקרנו, אמרנו את האמת. זה הכול."
"אוקיי, מה שתגידי, סוד," קם ממקומו. "ביי," אמר לפני שהחל להתרחק.
"חתיך," אריאל אמרה.
"יש לך סיכוי איתו, אל תעשי את הטעות שלי עם אלכס," לחשה לה.
"מה?" כיווצה גבות.
"נועם!" דניאל קראה, מתעלמת מהבלבול של חברתה. הבלונדיני חזר על עקבותיו ונעמד לידן.
"מה?" שאל.
"לא נתת לי את המספר שלך," אריאל אמרה בפשטות. הוא חייך ומיהר להתיישב לידה.
דניאל הביטה בהם מהצד בשעה שהחליפו מספרים. לבסוף הוא קם וסימן לאריאל עם ידו "תתקשרי אליי". היא הנהנה אליו ואז הוא הסתובב והתרחק מהן.
"מזל טוב," דניאל תקעה בה מרפק. אריאל רק חייכה אליה ולא הוסיפה דבר. לבסוף הן עלו על אוטובוס לא ידוע, בתקווה שייקח אותן למקום לא מוכר. להרפתקה!
כאשר דניאל ניסתה למחות, אריאל טענה שיש לה כוחות ולכן אין להן מה לדאוג. ואכן דניאל קיבלה את הטיעון, כי עם כוחות כמו שלה, מה כבר יכול לקרות?