אני מלכה!

פרק 11

"צאצאם של דפני ושון, עם גלגולו וצאצאו של אל," הגבר אמר בקול עמוק ומהפנט. "מי היה מאמין?"
"אני מבקש ממך שתוביל אותנו החוצה," וויליאם ניסה לדבר בקול יציב, אך קולו רעד מעט והזכיר תחנונים.
"אתה," הוא הצביע על הנסיך, "לא שייך לכאן." אחר, הצביע על אלכס והמשיך, "הוא כן."
"אני מבקש ממך," קולו של וויליאם עדיין רעד, "תיתן לשנינו ללכת."
"אתה רשאי לעזוב," אמר לנסיך," אבל אני לא מקבל ממך פקודות. זה הקטע המצחיק, מבין? אני מקבל פקודות רק מדם כחול המולך..."
"אמא שלי..." וויליאם הרגיש כל כך רע.
"אם היא הייתה באה במקומך, כמתוכנן, הייתי מחויב להקשיב לה," חיוך מרוצה ומעט מתנשא הופיע על פניו. "אבל לך, נסיך צעיר, איני מחויב להקשיב. דמך הכחול רק מחייב אותי בהסברים, לא מעשים."
"יש משהו שאפשר לעשות?" אלכס החליט להתערב. הוא ראה מספיק סרטים וקרא מספיק ספרים כדי לדעת שבמקרים כאלה, חייבים להגיד בדיוק, מילה במילה, מה רוצים. אחרת לא מקבלים תשובות מלאות. "יש בכל זאת סיכוי שתסכים לשחרר אותי?"
"כמובן," הגבר אמר. "החידה!"
"אי... איזו חידה?" אלכס גמגם.
"אם תצליח לענות עליה, תשוחרר לחופשי," אמר וזוג האוהבים הרגישו הקלה ושחררו אנחת רווחה. "אך אם תיכשל, תהיה תקוע פה לנצח, או עד שמארק ירצה לשחרר אותך. בקיצור, לנצח," הוא גיחך ברשעות והזוג קפא לשנייה.
"בסדר, ת... תנסה או... אותי," הבלונדיני אפילו לא ניסה להישמע בטוח בעצמו, מהסיבה הפשוטה שאינו היה. הוא פחד כל כך, שהיה מיותר לנסות אפילו להסתיר את החרדה והחשש.
"ובכן..." השומר לא התרגש מכך, אף אחד לא הצליח לענות על חידתו מעולם. "סיפורנו מתחיל כך..."

מרטין, אנה ורוי היו שלושה שודדים מוצלחים ומיומנים במיוחד. יום אחד, הם ביצעו פשיטה מוצלחת מאוד על בנק מקומי. לא גדול מדי, לא מסובך מדי, אך מלא בזהב, יהלומים ותכשיטים. הם הכניסו הכול לתוך תיבה גדולה, דחפו אותה לתוך תא המטען של הרכב ונסעו הרחק משם, הרבה לפני שהמשטרה, או כל אחד אחר, יספיק להתערב ולהרוס להם את המבצע המושלם.
שמחים ומאושרים, הם נסעו במשך כמה שעות, מחפשים מקום טוב להתחבא בו.
"הטיסה שלנו רק מחר בבוקר," הזכירה אנה, "אנחנו צריכים למצוא מלון קטן... אכסניה... פונדק... מקום להישאר בו לפחות עד הבוקר."
"אני מכיר פונדק טוב!" רוי אמר, לא מוריד את עיניו מהכביש.
"והכי חשוב, גם את הרכב להחביא!" אנה אמרה. "שלא ימצאו אותנו בעזרתו."
אחרי לא הרבה זמן, הם הגיעו לפונדק דרכים קטן ודי שומם, באמצע שום מקום. הם נכנסו פנימה וראו קאובוי עומד ליד דלפק, מחייך אליהם.
"היכנסו," הזמין אותם.
"יש כאן כספת?" אנה שאלה מיד, בשעה שרוי ומרטין הניחו את התיבה על הדלפק.
"כמובן," הקאובוי סקר את התיבה. הוא הושיט יד לגעת בה, אך רוי משך את התיבה הצידה, רומז לו שלא יגע.
"אנחנו נשים את התיבה בכספת," אנה הסבירה לו, "ולך, אדוני, אסור סתם להביא אותה לאחד מאיתנו, אלא רק לשלושתנו יחד. ברור?"
הקאובוי ענה בחיוב ולאחר, רוי ומרטין הרימו את התיבה הכבדה והכניסו אותה לחדר נעול ששימש כספת.
"תעלים את המכונית," אנה לחשה למרטין בשעה שהקאובוי נתן לרוי מפתח לחדר. מרטין הנהן ויצא משם. הוא נכנס למכונית ונסע במשך שעה, עד שהגיע ליער מבודד הידוע בשבטי האינדיאנים השוכנים בו. הוא החליף את המכונית בתמורה לשלושה סוסים, איתם חזר לפונדק הדרכים הקטן. הוא הכניס אותם לאורווה, הלך לחדר ושלושת השותפים הלכו לישון.
באמצע הלילה, אנה קמה והעירה את שני הגברים.
"אני הולכת לבקש מהקאובוי תרופה נגד כאבים," אמרה להם. הם הנהנו בעייפות ובחוסר אכפתיות מובהקת. היא מיהרה לדלפק, לידו ישב הקאובוי, שותה נוזל לא ברור.
"תביא את התיבה!" דרשה. הקאובוי קם והתקרב אליה, לא מבין.
"הרי את בעצמך אמרת שאסור לי," אמר בבלבול.
"אין בעיה," אמרה בחיוך מתוק. "תתקשר לחדר שלנו ותראה."
הקאובוי משך בכתפיו וצלצל לחדר המבוקש.
"הלו?" קולו העייף של רוי נשמע אחרי כמה שניות.
"רוי, תגיד לו שהוא יכול לתת לי את זה," ביקשה.
"מה? כן, תיתן לה," רוי אמר, בטוח שהכוונה לתרופה.
"ומה עם השלישי?" הקאובוי שאל, עדיין לא בטוח מה עליו לעשות.
"מרטין!" רוי צעק, "תגיד לו שיביא לאנה את מה שביקשה!"
"תביא לה..." קולו העייף של מרטין אישר.
"בסדר," הקאובוי ניתק והביט באנה בדממה לכמה שניות בודדות. "בואי."
היא לקחה את התיבה והלכה לאורווה. שם היא רתמה שני סוסים לעגלה, הניחה את התיבה בפנים, התיישבה וברחה משם.
בבוקר, מרטין ורוי קמו והופתעו לראות שאנה איננה. הם מיהרו לדלפק הקבלה, לחפש את הקאובוי. כשמצאו אותו, הוא סיפר להם מה קרה בלילה ושניהם כעסו מאוד.
"הרי אסור היה לך לתת רק לאחד מאיתנו את התיבה!" צעקו עליו.
עוד באותו יום, הם מצאו שופט שהיה מוכן לשפוט את הקאובוי על המקרה. הקאובוי המסכן עתיד היה להישלח לכלא ופונדקו, שהיה מקור ההכנסה היחיד שלו ושל משפחתו, עתיד היה לעבור לבעלותם של רוי ומרטין, כפיצוי על עוגמת הנפש.
לפני שגזר הדין עמד לצאת לפועל, לקאובוי היה רעיון איך לצאת מהצרה. הוא דיבר עם השופט ושוחרר לחופשי. רוי ומרטין המופתעים רוצים לדעת- מה אמר הקאובוי?

"ראיתם? אפילו שילבתי מרכיבים מתקופות שונות בהיסטוריה," אמר בגאווה, "הרי זאת חידה עתיקה מאוד. אבל הפואנטה שלה תמיד אותו דבר..." הוא בחן את אלכס, "נו בלונדי? יש לך תשובה בשבילי?"
השומר היה בטוח שאלכס לא ידע מה לומר, כמו תמיד, שהוא יכשל ויישאר כלוא לנצח.
"כן," אלכס הודה, מחייך חיוך ניצחון קטן ובטוח בעצמו.