אני מלכה!

פרק 15

"תפריט," פיטר אמר אחרי כמה שניות של שקט מוחלט. הוא ישב על המיטה, גבו מושען על הקיר, רגליו מושלכות מטה והוא בוהה בדלת הניצבת מולו. דניאל שכבה על המיטה, כך שראשה נח על רגליו. שיערה הפזור טייל בכל מקום והוא תפס חלק קטן ממנו וסלסל אותו באצבעו.
"מה?" היא העבירה מבטה אליו, מסתכלת על פניו. הוא הוריד מבטו אליה וחייך.
"אנחנו צריכים לבחור תפריט," הסביר. "מה אנחנו רוצים, מה...-"
"מה אנחנו רוצים?" לחשה. היא לא התכוונה ללחוש, אך קולה יצא כה רך ועדין. לרגע היא נראתה כה שברירה וחלשה, כאילו היא עשויה מזכוכית. אך הרגע עבר כשהיא הניפה את ידה והכתה את כתפו של פיטר, קצת חזק מדי משהתכוונה.
"אאוץ'," הוא נאנק בכאב, גורם לדניאל להתחיל לצחוק. היא נראתה כמו נסיכה אמיתית. ממש מלכה לתפארת.
"בהית בי כמו אידיוט," הסבירה את פשר התקיפה.
"אידיוט שמאוהב בך," חייך בשנית. היא כיווצה את אפה ופיטר רק חשב כמה חמודה היא נראית.
"בי? מאוהב?" שאלה בספקנות. "על מה ולמה?"
לא עברה שנייה לפני שהם החלו לצחוק כל כך חזק, עד שבטנם החלה לכאוב והם לא יכלו לנשום. פיטר ניגב כמה דמעות צחוק, מה שגרם לדניאל להצביע עליו ולצחוקה להתגבר. אחרי זמן שנדמה לנצח, שניהם נרגעו וחזרו לבהות באוויר.

    "אז...-"
"פעם שלישית גלידה!" דניאל הכריזה באושר.
"מה?" הוא לא הבין. "בסך הכול רציתי לשאול מ...-"
"זאת פעם שנייה שאתה קוטע את הדממה," אמרה בחיוך, "אז מגיע לך שאני אקטע אותך. כזה חוצפן, לא נותן לה לבטא את עצמה."
"למי?" הוא כיווץ את גבותיו. "לדממה?"
היא החזירה הנהון נמרץ.
"ומתי בלונדי מגיע?" שאל. אך היא בחרה להתעלם ממנו וקמה במהירות. היא נעמדה מולו ומשכה אותו בכוח, נתלית על זרועו ומקפצת בהתרגשות. ילדה בת שש נראתה יותר בוגרת ממנה באותו הרגע, אבל כמובן שלא היה לה אכפת.
"גלידה בכל מקרה!" הכריזה והחלה לגרור את אהובה לכיוון המטבח הראשי של הארמון, במטרה למצוא משהו טעים לאכול, לאו דווקא גלידה.
"אם יהיה שוקולד, אבל גם וניל זה טעים... גם עוגיות!" היא לא הפסיקה לדבר עד שהגיעו למטבח. רק אז היא שחררה את פיטר המסכן, שעדיין לא התרגל לגמרי לרמות החפירה השונות אליהם אהובתו מסוגלת להגיע, ורצה כאחוזת דיבוק לאחד המקררים. שניהם התעלמו מהעובדים שעברו במקום והם, בדיוק כמו הזוג המלכותי, לא יחסו לכך חשיבות רבה. אנשים מסוימים נוטים לשכוח שהארמון, מעל הכול, הוא בעצם הבית של משפחת רויאל. כאשר אנשי המלוכה מסתובבים בארמון בטבעיות, זה בגלל שהוא ביתם, אז למה שלא יסתובבו שם כל הזמן?!
צוות הארמון מתרגל למחשבה הזאת מהר מאוד, אך יש מבקרים שלפעמים מרימים גבה מופתעת למראה אחד מבני המלוכה במהלך סיור בארמון.
"צריך גלידה!" קראה בשמחה כאשר התקרבה אל פיטר, מחזיקה בידה שני טילונים גדולים, נימוחים ומפתים לגמרי. "בחתונה שלנו, צריך גלידונים," היא הגישה לו אחד מהם, "או שצריך להגיד גלידונות...?" היא הטתה את ראשה הצידה בעודה מהרהרת בנושא.
"בכל מקרה," פיטר אמר, מחזיר את הפוקוס שלה אליו, "מתי בלונדי מגיע? אמרת שאחרי שהוא יבוא, אז נדבר על העניינים החשובים."
שניהם שתקו. היא רק הביטה בו בחיוך ענקי, מה שגרם לו לחייך חזרה.
"מה?" הוא לא הבין.
"סתם..." נאנחה בגיחוך, "נחמד שהפסקתם לשנוא זה את זה. שאתם מסתדרים כזה... בניכם."
"כן..." פיטר הסתכל על הטילון שלו, שנעשה מפתה מרגע לרגע, "נחמד."
בשעה שאכלו את הטילונים, הם עשו דרכם לחדרו של וויליאם, יודעים שלשם כנראה אלכס יגיע בסוף.
וויליאם הכניס אותם לחדרו בחיוך והם ישבו על המיטה, מדברים בנחת. לאחר זמן מה, אלכס פתח את הדלת.
"וויל..." הכריז בדרמטיות.
"אלכסיי..." וויליאם נעמד, מכריז בדרמטיות נוראית ובטון משוחק ומוגזם.
הם בהו אחד בשני לכמה שניות, גורמים לפיטר לגלגל את עיניו ולהיאנח בייאוש, ולדניאל לחייך באושר וציפייה.
לבסוף, הם רצו אחד לשני ומחצו זה את זה בחיבוק ענקי.
"זה וויל? לא! זה אלכסיי? גם לא!" דניאל קמה מהמיטה, מחליטה להצטרף למשחק ולשתף פעולה עם הדרמטיות המוגזמת. "זה ווילכס!"
פיטר, שנסחף בלית ברירה, נעמד על רגליו, מחא כפיים והריע כמו קהל צופים.
"תודה, תודה," דניאל אמרה בהתרגשות מזויפת והחלה לקוד לכל עבר.
"נראה לי שהוא הריע לנו," וויליאם אמר.
"אז לי נראה שלא!" היא הוציאה לו לשון בתגובה. שוב פיטר גלגל את עיניו בייאוש. לפתע, הוא הבחין שהאחרים מתלחששים בניהם.
"היי... מה... מה קורה?" הוא שאל בחשש.
"עכשיו!" אלכס צעק והשלושה עטו על פיטר, כאילו היו ציפורי טרף והוא העכבר. הם תפסו אותו והחלו במלחמת דגדוגים לא חוקים נגדו.
"ד... די!" לא הצליח לדבר. "תפס...יקו."
"תיכנע!" וויליאם דרש.
"נכ...נע!" פיטר בקושי נשם. הם עזבו אותו מיד ואחרי כמה שניות הוא נרגע לגמרי.
"טוב... אז, אח קטן," וויליאם אמר בשעה שעטף את אלכס בחיבוק, מצמיד אותו לגופו שלו בצורה רכושנית, "אני מאמין שאנחנו צריכים לארגן לך חתונה."
"נכון!" דניאל אמרה בטון נוקשה. "קדימה בנים!"
"כן המפקדת!" הם הצדיעו לה. אלכס הסתכל עליהם, מרגיש כה מאושר, כפי שמעולם לא הרגיש.
"מישהו אישר לך לחייך, חייל?!" דניאל נזפה ואחרי כמה שניות, הנער הבלונדיני הבין שהתכוונה אליו.
"לא המפקדת," התנצל, "סליחה."
"בנים, אני צריכה אתכם מרוכזים," אמרה בטון רך יותר, "יש לנו חתונה על הראש."