אני מלכה!

פרק 10

אחרי כמה שעות, סוף כל סוף וויליאם ואנה מצאו את הכישוף שיכול לבטל את המחיקה של אלכס.
"יש..." וויליאם מלמל באושר, עיניו מתחילות להיסגר מעצמן.
"וויליאם, לך לישון," אנה אמרה ברוך. "נעשה את זה מחר."
"אבל עכשיו זה מחר," מלמל, נלחם בעייפות.
"וויליאם, עכשיו אמצע הלילה," גיחכה, מרגישה את העייפות מתחילה לעטוף אותה, מחבקת ומזמינה. "בבוקר. אחרי שינה טובה."
"הוא חיכה כל כך הרבה!" וויליאם מחה.
"אז עוד כמה שעות לא ישנו לו," ליטפה את שיערו של בנה. ואז, בתזמון מושלם, שניהם פיהקו.
בשעה ששניהם החליפו לפיג'מה, מארק ישב על המיטה בתאו, מרגיש ערני מתמיד. הוא ידע שכישוף הגנה מקיף את הצינוק, כך שאין סיבה לנסות לברוח. כל סוג קסם באשר הוא לא עובד שם.
"אני מטומטם כל כך," מלמל. איך לא חשב על זה?
האסיר המעצבן... התמלא בזעם.
הוא הרס לי הכול!
מארק לא האמין שלא לקח דבר כזה בחשבון. אבל מאיפה יכל לדעת שאחד האסירים מכיר את ההומו? מאיפה יכל לדעת שהאסיר יגלה להם הכול?
בלי התראה מוקדמת, ובלי לדעת ולהבין ממש למה, מארק פשוט צרח בכל כוחו. הוא לא הפסיק לצרוח, משמיע צליל מחריש אוזניים שהדהד בתאו. בלי מטרה, בלי היגיון, בלי משמעות. פשוט צרחה של שגעון טהור.
"מספיק!" דלת התא נפתחה. הסוהר העצבני צעד פנימה. "תשתוק, אסיר!"
"אני המלך שלך!" מארק קפץ ממקומו.
"כבר לא," הסוהר דיבר, מחייך שרצון. "אתה יודע מה העונש שלך?"
"להישאר בתא הזה?" מארק הציע בחוסר עניין אמיתי. כל שהוא צריך זה לדבר עם אנה. שיחה קצרה ואמיתית, רק שניהם לבד.
"היית רוצה," הסוהר הסתכל עליו, מוכן לזנק במקרה שינסה לברוח. "דינך להיות מוגלה לזניק."
"לא..." מארק הרגיש איך האימה מקיפה אותו והפחד משתק אותה.
"דווקא כן," הסוהר אמר, עדיין מחייך, מרוצה מעצמו, כאילו צדק איכן שכולם טעו. "מעולם לא אהבתי אותך," אמר בשעה שיצא מהתא. הדלת נטרקה בחבטה גדולה, מעירה את מארק מהקיפאון הקטן.
זניק.
המילה הדהדה בראשו והוא התיישב, מסוחרר ולא מאמין. איך דבר כזה קרה? ועוד לו, למלך!
"אני לא מאמין..." מלמל. "אני... לא... זה... זה לא... זה לא יכול לקרות... זה לא..." הוא הרגיש קוצר נשימה, כאילו שהכול קורס סביבו, ואולי זאת האמת.
"שקרן!" צעק. "אתה משקר!"
הוא שחרר עוד צרחה ריקה לאוויר, בתקווה שהסוהר יחזור. אך איש לא נכנס והוא השתתק, גרונו כואב.
הוא מוגלה, מגורש... הוא נידון לעבור לזניק. הוא לא האמין שזה קורה לו.

אנה הרגישה ניעור חזק ופקחה את עיניה.
"מ... מי זה?" מלמלה ופתחה את עינייה. היא ראתה את וויליאם, שהפסיק לנער אותה כשהבחין שקמה ומאחוריו, ארבעת בניה האחרים ודניאל.
"מה השעה?" שפשפה את עינייה והתיישבה.
"שש בבוקר," דניאל ענתה.
"ולמה אני ערה?" אנה התלוננה, מנסה להיזכר אם ישנה רק שעתיים או שלוש.
"אלכס!" וויליאם צעק. נראה ששעות השינה המועטות לא שינו לא בכלל.
"הוא העיר אותנו וסיפר לנו איך לשחרר אותו," פיטר אמר.
"קדימה, בואו נעשה את זה!" ג'יימס אמר בדרמטיות האופיינית לו.
"למה מחכים באמת?" דניאל התלוננה, קולה חסר סבלנות ולחוץ, בדיוק כמוה.
"לאמא," התאומים אמרו יחד.
"קומי!" וויליאם משך אותה מהמיטה.
"לכו לחדר הסודי בספרייה וחכו לי שם," קמה מהמיטה לבסוף, "אני אתארגן ואבוא."
"בסדר," וויליאם הנהן. אנה הביטה בהם שוב בשעה שיצאו מחדרה, והבחינה בכך שפיטר אחזיק את אבן הגורל ודניאל את הספר השחור.
היא התארגנה הכי מהר שיכלה, כל הזמן נזכרת במאורעות היום הקודם. היא ציוותה להגלות אותו. איך יכלה? למה? המחשבה על מארק העציבה אותה. היא יצאה מהחדר, מתכוונת ללכת לספרייה. היא פתחה בריצה על טבעית לכיוונה, אך לפתע הבינה שנעצרה בכניסה לצינוק.
"אפשר לעזור מלכתי?" היא שמעה את השומר, אך אין זה היה יותר מקול מהומהם ברקע.
מארק... חשבה.
מארק, מארק נמצא שם...
היא אחזה בראשה, אובדת עצות. האם טעתה בהחלטת הגירוש שלו?
"חכו," אמרה. השומרים הסתכלו עליה, מחכים שתמשיך. "חכו עם הגירוש של מארק. תשאירו אותו בצינוק עד הודעה חדשה."
לפני שהשומרים הספיקו לענות שיעבירו הלאה את הפקודה, היא רצה משם. הפעם היא הגיעה לספרייה, ממהרת להיכנס לחדר הסודי.
"היי," הצטרפה למעגל על השטיח. היא ראתה שהספר פתוח בעמוד הרצוי והאבן לידו.
"מי ילך?" ג'יימס שאל, מסתכל על אמו. "לפי ההוראות, רק אחד יכול ללכת."
"אני כמובן," אנה אמרה, לא מוכנה שאחר מלבדה יעשה זאת.
"למה זה כל כך ברור?" וויליאם שאל.
"אתה לא הולך לשם!" אמרה בהחלטיות.
"זה לא מסוכן," התחנן. "אני רק רוצה לראות אותו כבר."
"אני הכי מיומנת כאן, לי יש את הכוחות הכי חזקים, בתור המלכה כמובן," הסבירה, "הכי הגיוני שאני אלך."
"אני מסכימה איתה," דניאל אמרה לוויליאם, "זה הכי בטוח. בשביל אלכס."
וויליאם הנהן בחוסר רצון.
"אוקיי... מה עושים?" ג'יימס שאל.
"ההוראות ברורות," פיטר אמר. "מישהו אומר את הכישוף ואז אמא תיגע באבן ותשתגר לאלכס."
"תזכרו, חשוב שכל הנוכחים יתרכזו באלכס ויחשבו עליו ורק עליו, אחרת זה לא יעבוד," אנה הזהירה.
"גם דניאל?" אדמונד שאל.
"יש לך דם כחול בכלל?" אדוארד שאל אותה.
"כן, יש לי, סתומים. כבר שכחתם?!" נזפה בהם. "אני גם יכולה לעשות את הכישוף הזה."
"תהרגי אותי וזהו..." אדוארד מלמל.
"מוכנים?" אנה שאלה, רוצה לסיים עם זה כבר. כולם הנהנו. "תתרכזו."
מבלי לזכור איך נראה, או כל דבר הקשור אליו בעצם, הם התרכזו באלכס ככל שיכלו. קולה של אנה ממלמלת את הכישוף קטע את הדממה. האבן החלה לזהור ואורה הסגול והבוהק משך את תשומת ליבם. הם ידעו שהצליחו.
אבל, בדיוק כאשר אנה שלחה את ידה לגעת באבן, וויליאם הקדים אותה. ידו פגשה את האבן הסגולה והוא השתגר משם.

"אחד...עשר... עשרים... אולי מאפס?" וויליאם בהה, כלא מאמין, בנער הבלונדיני ששכב עלהמזרון, עיניו עצומות והפוני שלו נח על עינו הימנית בצורה מושלמת. "אפס...עשר..." הנער חזר למלמל.
"אלכס?" הוא לחש, מסרב להאמין לעיניו.
אלכס פקח את עיניו והתיישבות במהירות כה רבה, שחש סחרחורת. "וויליאם."
"אלכס!" פניו זרחו מאושר.
"וויליאם!" עיניו נצצו כשדמעות החלו למלא אותן. סוף כל סוף, דמעות שלאושר. אלכס קם וקפץ על הנסיך, מחבק אותו הכי חזק שיכל, בוכה ומלמל דברים שוויליאםלא הצליח ממש להבין.
"אלכס," וויליאם מחץ אותו בחיבוק.
"תגיד לי שזה לא חלום," הנער ביקש בלחש. "כי אם כן, אני לא רוצהלהתעורר."
"זה לא חלום, אני מבטיח," וויליאם הרגיש שגם הוא מתחיל להזיל דמעות."באתי לשחרר אותך."
הנסיך שחרר את החיבוק, בוחן את הבלונדיני, מחייך אליו באושר. אלכס הביט בו במבטמאוהב, מאושר, מלא הקלה.
"ידעתי שתמצא אותי," לחש. הוא רכן קדימה ונישק אותו. וויליאם הרגישמוזר. הוא הרגיש טוב. הוא הרגיש חי.
"וואו..." הנסיך מלמל כשהתנתקו.
"מה עכשיו?" אלכס שאל בחוסר סבלנות. "איך יוצאים?"
"אני צריך לזמן את שומר החדרים האבודים," וויליאם אמר ונשק למצחו שלהנער. "זה ייקח רק רגע."
הוא נשם עמוק וסקר את החדר במבטו, לפני שאמר, בקול יציב וברור: "סקאי, שומרהחדרים האבודים, בזכות הדם הכחול שזורם בעורקיי, אני מזמן אותך!"
הבזק לבן ומסנוור הופיע ומתוכו יצא גבר לבוש גלימה לבנה שכיסתה את גופו. גם שיערוועיניו היו בצבע לבן וגוון עורו היה בהיר במיוחד. וויליאם ואלכס היו חייבים להודותשהגבר היה יפהפה יותר מכל יצור חי שראו מעודם.