אני מלכה!

פרק 28

פיטר לא אמר דבר. הוא בהה בה, אחוז הלם טוטאלי. הוא ניסה לפתוח את פיו, להוציא צליל, אבל כלום לא יצא. דניאל הביטה בו, דמעות בעיניה.
אולי כדאי שנבטל... חשבה.
הם ישבו על הדשא הירוק, מוקף הפרחים. הכול נראה כה יפה ותמים. מרחוק הם נראו ממש כמו זוג מהאגדות, הדמעות וההלם לא נראו. רק זוג אוהבים יושבים על הדשא הרך, מדברים. מי לא רוצה סיפור כזה? כרגע, דניאל ופיטר התפללו שהיה מדובר בסיפור מהאגדות, ולא בחיים שלהם. כך לפחות היו יודעים שמובטח סוף טוב.
"צריך לשבור את הקללה," אמר לפתע.
"אבל איך?" שאלה בקול רועד. פיטר הביט בה, ניגב את דמעותיה ונשק למצחה. הוא חייך, חיוך פשוט שאומר שהכול יהיה בסדר, ודניאל רצתה להאמין לחיוך הזה. כל מה שדניאל רצתה שאותו הרגע, הייתה הבטחה שהכול יהיה בסדר.
"אני לא יודע," אמר בקול שקט ורגוע, כאילו העניין המדובר היה חסר חשיבות, כאילו שאלה מה הייתה השעה. אבל העניין היה חשוב וקריטי. "אבל אסור לך לדאוג." משהו בקול שלו, בדרך שבה הבטיח שהכול יהיה בסדר, גרם לדניאל תמיד להאמין לו ולבטוח בו. היה בו מעין קסם סוחף, ניצוץ מרגיע.
"יש עוד משהו," צייצה.
"מה העניין, מאמי?" עכשיו הוא התקרב אליה יותר וחיבק אותה מהצד. "אני ממש דואג לך, את יודעת? כשראיתי אותך רצה ככה, מבוהלת כל כך. אני... הלב שלי שקע."
"אני מצטערת," אמרה בכנות והסתכלה לתוך עיניו היפות. ים. היא חשבה על הים. העיניים שלו הזכירו לה את הים. חיוך עלה על שפתיה. "זה קשור לבריחה שלי קודם, מה שאני צריכה לספר לך."
הוא לא אמר כלום, רק חיכה שתמשיך.
"לפני שראית אותי רצה, ניהלתי שיחה עם מישהו," התחילה, לא יודעת איך לנהל את השיחה הזאת בכלל, "מישהו לא נחמד במיוחד. מישהו ששנינו לא מחבבים. אבל, הבעיה היא, שהוא מחבב אותי. מאוד."
"מה?" פיטר כיווץ גבות. "דני, מה קרה?"
"יש מישהו..." מלמלה. היא פחדה לומר זאת בקול, להפוך זאת ליותר אמיתי ממה שכבר היה. היא נשמה עמוק, והמשיכה. "הוא אוהב אותי, או לפחות אומר שאוהב."
"מי זה?" השאלה הבלתי נמנעת. דניאל הביטה בעיניו, הן לא היו רגועות כלל.
"בלייק," קולה לא עלה על לחישה. פיה בקושי נע. אבל הוא שמע את השם. הוא שמע כל שהיה צריך לשמוע. מבלי לחכות להמשך- בעיקר מחשש שאם הוא קיים, הוא נוראי יותר ממה שכבר סיפרה לו- הוא קם מהדשא והחל ללכת. לאט, אבל בטוח.
"פיט!" קראה אחריו. היא נשארה לשבת, לא זזה ממקומה. היא לא קראה שוב, והוא לא ענה. כל האירועים האחרונים היו יותר מדי בשביל שניהם.
לאחר שהוא נעלם משדה ראייתה, היא אפשרה לעצמה ליפול אחורה, לשכב על הדשא הרך והנוח. הדשא הזה היה מיוחד, לא כמו הדשא הרגיל שבכדור הארץ. דניאל שנאה דשא, הוא מגרד ומציק, והיא פשוט שכנעה את עצמה שהיא רגישה אליו. היא לא הסכימה לשבת על דשא, או על האדמה למען האמת. היא תמיד נגעלה מהלכלוך והחרקים, ולכן נמנעה מכל מגע מסוג זה. היא פחות התחברה לטבע- יערות, צמחים, אדמה, חיק הטבע, הבחוץ הגדול, דשא...
אבל כאשר שכבה על הדשא המיוחד שהיה בשטחי הארמון, היא נהנתה מהתחושה הרכה והנוחה שהעניק לה.

פיטר עמד מול הדלת הסגורה, מתלבט האם לדפוק. הוא רצה לחנוק אותו, להכריח אותו לשלם, גם על חטאי אחרים. הוא רק חיפש אשמים, מישהו שיוכל להוציא עליו את עצביו.
הוא נשם עמוק ודפק פעמיים. אין תשובה. הוא הרים את ידו בשנית, מטיח אותה על הדלת בחוזקה הפעם. אין תשובה. הוא נאנח, מבין שהם לא בפנים. לא האם ולא בנה.
פיטר הסתובב והתחיל ללכת, נותן לרגליו לבחור לאן. אבל כאשר הגיע ליעד ונעצר, הוא הבין שנתן לרגשות הכעס להוביל אותו. הוא נעץ מבטו בבלייק, רואה כיצד הוא מפלרטט עם בחורה ברונטית גבוהה. פיטר זיהה אותה, היא עובדת במטבח, אבל לא זכר את שמה. לרגע, הוא תהה אם אי פעם ידע אותו בכלל. אבל כאשר הרגע עבר, פיטר מיהר אליהם ובמהירות, מבלי לחשוב על כך בכלל, אגרופו פגש בפניו של בלייק. הוא הוטח על הרצפה בכבדות ובהה בנסיך שעמד לידו. ואז, מבלי לחשוב על כך, שוב, פיטר ירק עליו. בלייק הרגיש את הנוזל על זרועו, אבל היה המום מכדי להגיב.
"אתה חתיכת..." פיטר בעט בו. הבחורה הביטה בהם בתדהמה והתלבטה האם עליה להתערב. לאחר שפיטר בעט בבלייק בפעם השנייה, היא החליטה שהפתרון הטוב ביותר הוא לברוח משם.
"ניקה!" בלייק קרא לדמותה המתרחקת.
"איך אתה מעז?!" צעק פיטר. "אין לך בושה? אני מניח שאין לך."
"מה אתה רוצה ממני?" בלייק רעד וניסה לעמוד. הוא מעד ונצמד לקיר, מחפש תמיכה. "מה עשית לך? אני לא עשיתי כלום!"
"אתה הצקת לארוסה שלי," אמר, מלא בשנאה. "אתה התחלת עם דניאל!"
את הצעקה הזאת, שמעו למרחקים. תוך שניות, שומרים הגיעו למקום, מביטים בבלבול בשני הנערים. האחד חבול ורועד מכאב, והשני רועד מעצבים.
"כבוד הנסיך, האם אפשר לעזור?" אחד השומרים ניגש. פיטר לא הסתכל עליו אפילו. כל מה שיכל לראות, היה בלייק. גופו התחמם מרוב כעס, ועיניו ניסו לשרוף את בלייק במבטן היוקד- פיטר חשב לרגע האם כדאי באמת לעשות זאת.
"קחו אותו מכאן," אמר בקול שקט וברור. "תנעלו אותו בדירה שלו ושל האמא שלו. עוד מעט שניהם יהיו רחוק מכאן, ולא יורשו אפילו להיכנס לטריקה!"
"כן אדוני!" ענה השומר ומיהר לקחת משם את בלייק הכאוב.
אחרי שכולם התפזרו, פיטר נתן לעצמו לקרוס. הדמעות הגיעו כבר לבד.