אני מלכה!

פרק 7

    "מארק, תענה!" אנה ביקשה.
"אני לא מבין... אני לא בחקירה!" הוא הזיע מלחץ, חרדה ואימה. אסור שיגלו. אסור שידעו. "אני לא... אני לא עשיתי כלום."
"הוא יודע משהו," וויליאם קבע. "הוא יודע משהו!"
"מה אתה יודע, אבא?" פיטר אמר בקול קשוח שלא אופייני לו בכלל, במיוחד לא כלפי אביו. "תענה לי!" דרש אחרי שלא קיבל תשובה.
"אני לא חייב לך כלום!" מארק קם ממקומו, לא יודע מה לעשות. הוא רצה לקבור את עצמו מתחת לרצפת הארמון. מה יקרה אם משפחתו תגלה שהוא מחק את קיומו של הרוסי הקטן והמעצבן, שאיים להרוס את בנו בכורו?
"פיט..." וויליאם אמר בחוסר נוחות. הוא קם מהכיסא, מרגיש סחרחורת. פלאשבקים תקפו אותו. חלומות מתוקים, חיוך עם גומות. שיער בלונדיני ורך. "פיט... הקיום של מי נמחק?" קולו, כמו גופו, רעד מעט.
"לפי מה שבן אמר," פיטר התחיל לענות, "אלכסיי וובה ורשבסקי. בערך בגילנו."
"עוד משהו?" וויליאם בהה בשולחן כל המזמן הזה.
"החבר שלך," דניאל הוסיפה בלחישה.
כולם הסתכלו על מארק. רק אידיוט ועיוור גמור לא היה מבין שמארק קשור בהיעלמות של הנער.
"אבא... אתה עשית את זה?" וויליאם הביט ישר לתוך עיניו.
"לא הייתה לי ברירה," הודה. "איך גיליתם?" הוא הסתכל על דניאל ופיטר.
"מארק!" אנה נזפה בו. "איך יכולת?"
"אתם לא זוכרים אותו!" מארק ניסה להיחלץ מהצרה אליה נקלע. "אתם לא יודעים איזה אדם הוא היה... אתם לא יודעים עליו כלום. המניעים שלי, תאמינו לי, היו מוצדקים."
"איך אפשר לסמוך עליך?" דניאל ירתה. "אנחנו לא יודעים. אולי אתה משקר!"
"אני לא!" מארק לא וויתר. "הוא... הוא היה..."
"היה מה?" אנה הסתכלה עליו, לא מאמינה שבעלה, אהובה, מארק שלה, היה מסוגל למחוק קיום של אדם אחר, מכל סיבה שהיא.
"הומו?" וויליאם שאל. "היינו זוג. אז הוא הומו. אני הומו!"
"ואתה גדלת באנדרומאה..." אנה אמרה למארק. מרכיבה את הפאזל בראשה. "מארק... מחקת אותו רק בגלל שהוא הומו?" היא הביטה בעיניו, לא בטוחה שרוצה לדעת את התשובה.
"איך גיליתם?" הוא הסתכל על דניאל.
"בן סיפר לנו," דניאל ענתה, לא מסוגלת להסתכל אפילו על חמה לעתיד.
"האסיר," ווידא, "בצינוק?"
"כן," דניאל הסתכלה על רגלי השולחן. אנה הבינה הכול. היא קמה מכיסאה, הסתכלה מעט על מארק, חושבת מה לומר.
"הצינוק מוגן מכישופים. אתה מחקת את הקיום שלו, אבל הכישוף לא הגיע לצינוק. כל אסיר בצינוק, לא הושפע מהכישוף, בגלל מגן הקסם שמקיף אותו," אנה אמרה, לא מאמינה שהיא באמת נקלעה לסיטואציה הזאת. "האסיר הזה, בן, לא הושפע מהכישוף שדאגת שכל שאר היקום יושפע ממנו."
"אלכס לא היה אדם רע!" פיטר תקף. "בן סיפר לנו ש...-"
"אתה מאמין לאסיר הזה, במקום לאבא שלך?!" מארק קטע אותו.
"האסיר הזה," פיטר חיקה אותו, "הוא החבר הכי טוב שלי."
"האסיר הזה," דניאל אמרה באותו טון, "הוא משפחה!"
"והריח?" אנה שאלה כאילו משום מקום. "את הריח של וויליאם כישוף המחיקה לא יכל לשנות."
"נכון," מארק הבין שאין טעם לשקר. "עשיתי כישוף נוסף. העלמתי את הריח של וויליאם וגרמתי לו לשכוח שהוא... פגום."
למשמע המילה האחרונה, צמרמורת עברה בגבו של וויליאם. הוא רצה לצעוק, להגיב, להגן על עצמו, אך לא הצליח לדבר.
מה שקטע את הדממה, היה קול חבטה. אנה סטרה למארק. לחיו הימנית האדימה, גוש אדום ובולט בצורת כף ידה של אנה הופיע.
"אתה לא תדבר ככה על הבן שלי!" צעקה. היא הייתה מוכנה לתקוף כל מי שרק חולם לאיים על אחד מבניה, לא משנה בני כמה הם. גם אם הם כבר מעל גיל עשרים.
מארק הביט בה מזועזע. הוא הרגיש מושפל, מבויש, כועס, הוא לא ידע אפילו מה הוא מרגיש. אנה, בניגוד אליו, ידעה בדיוק מה היא מרגישה.
נבגדת.
אנה, דניאל, פיטר, ג'יימס, אדמונד, אדוארד וכמובן, וויליאם, הרגישו נבגדים. הרגישו ששיקרו להם, שתקעו להם חרב ישר בלב, ולא אחר מאשר מארק, מסובב את החרב, מושך ודוחף.
"עדיף שתלך," אנה אמרה, לא מורידה את מבטה מעיניו.
"אל תטרח לחזור," ג'יימס פלט.
"תחזיר אותו," וויליאם אמר, מביט על אביו במבט מלא כעס ושנאה. "תחזיר אותו עכשיו!"
"לא," מארק ידע שאין לו מה להפסיד. ככה או ככה, הם בחיים לא ישכחו לו את זה. המשפחה שלו לא תוותר לו, לא תסלח לו.
"מארק, זה לא צחוק, זה חיים של מישהו," אנה ניסתה לשכנע אותו. "לא סתם מישהו, ילד...-"
"הוא לא כזה קטן," מארק קטע אותה.
"בן כמה הוא?" אנה שאלה, יודעת מראש את התשובה.
"לא יודע," הודה, לא מתבייש. בדיוק כמו שאנה חזתה.
"בערך בגילי," דניאל התערבה, לא זוכרת את הגיל המדויק. "סביבות גיל שבע עשרה, שמונה עשרה."
"הוא לא ילד," מארק המשיך והוסיף לפני שאנה תספיק להתערב, "וגם אם כן, גם אם הוא חשוב למישהו, המישהו לא זוכר שהוא קיים בכלל. מבחינת כל מי שהכיר אותו, הוא לא יותר מחלום מתוק ונשכח."
"אתה מפלצת!" וויליאם התפוצץ. הוא כל כך כעס. "בגללך! הכול בגללך! בגללך אני מסתובב עם התחושה הנוראית הזאת... בגללך אני מרגיש כבר נצח שמשהו חסר לי!"
"אני לא מתחרט על כלום," מארק ניסה שלא לצעוק. "אתם לא יודעים כלום! היו לי את הסיבות שלי! הוא היה נזק, הוא הרס הכול. הוא פשוט... מוטט את המשפחה שלנו!"
"לא הוא לא," וויליאם לחש, לא מסוגל להרים את קולו. "אתה הרסת!"