●נקודת מבט ליאם●
"אז, אתה אומר שהיא סתם סוכנת שבאה איתו?" שאלתי. "כנראה, אני יודע שהיא קרובת משפחה שלו משהו כזה." אבא שלי אמר.
ואז. אז נפל לי האסימון, פנים מוכרות, השם מוכר, קרובת משפחה זאת היא זאת אמה.
אותה האמה שאיתי בכיתה, אין פלא שהיא עברה מקום ושהיא כל כך שונאת אותי. הרגשתי צביטה בלב.
למה בכלל אבא שלי רשם אותי לבית ספר הזה? הוא אמר שזה בגלל שיש שם סוכנת חשובה ממש...
אין מצב שזאת אמה היא סתם סוכנת.
"אבא אתה יודע מי זאת?" אמרתי כשאלה רטורית. "לא" אמר. "זאת אמה, מי שחטפנו וברחה" אמרתי מרענן לו את הזיכרון. המכונית נעצרה והשמיעה חריקה נוראית. לפחות היינו על כביש ריק.
"מה?!" שאל ופער את עיניו.
"מה כל כך משנה לך?" שאלתי. "היא סתם סוכנת" הוספתי.
"היא לא סתם סוכנת" אמר ברצינות. "לא סתם?" שאלתי ונהפכתי לרציני. הוא סיקרן אותי. כל מה שקשור לאמה מסקרן אותי וגורם לי להיות רציני. מי היה מאמין שאחרי כל הזמן הזה היא עדיין הדבר הקטן הזה שממלא לי את החוסר בלב.
"אני אספר לך כשנגיע הביתה. יש משהו שאתה צריך לדעת." אמר לי ברצינות.
●נקודת מבט אמה●
"מה?!" צעקתי אחרי ששמעתי שהחששות שלא הייתי בטוחה בהן נכונות. הבחור שמתחת למסכה היה ליאם.
לפחות הוא לא יודע שזאת הייתי אני. אף אחד מהעולם התחתון לא יודע שאני הבת של אורי ראש הארגון כי כשאנחנו יוצאים למבצעים אני עם מסכות.
וחוץ מזה, אני רשומה במחשב ובכל מקום כסוכנת פשוטה, קרובת משפחה של מנהיג הארגון ולא יותר מזה.
הארגון סידר לי את הבית ספר בלי בעיה הרי זה הארגון..
גם שם אני רשומה בתור קרובת משפחה שההורים שלי נפטרו.
לפתע נזכרתי בכל מה שקרה לפני חצי שנה וקצת בזמן שדמעות חמות זולגות על לחיי...
~פלאשבק~
"ביי אבא" אמרתי ויצאתי מהבית הרגשתי שמישהו עוקב אחריי אז הגברתי את הקצב השעה הייתה שמונה בערב אני הייתי בדרך למסיבת פיג'מות שלפתע תפסו אותי מאחורה.
בעטתי לאדם בין הרגליים היה חשוך ולא ראיתי את פרצופו בנוסף הוא גם חבש מסכה.
הוא התקפל וברחתי אך הוא חזר לעמוד וסימם אותי קמתי בחדר קטן וראיתי אותו מסתכל עליי האחד ששבר לי את הלב. ליאם.
הבן של ראש העולם התחתון בכבודו ובעצמו.
הוא הסתכל על שומר שהחזיק בידיי והורה לו לעזוב מהר. השומר יצא משם במהירות.
"מה אתה רוצה עכשיו לא רמסת אותי מספיק? מהכבוד שלי הורדת עשית ממני צחוק! מה עוד נשאר לך לקחת ממני" שאלתי את ליאם ודמעות החלו לזלוג מעיניי זאת לא פעם ראשונה שהוא ראה אותי בוכה.
ממש לא! אבל הוא אף פעם לא ראה אותי מנסה לשמור את זה בפנים ואני מקווה שכואב לו לראות אותי ככה. אם אפשר בכלל שלמפלצות יכאב.
הוא ירד על ברכיו והיה בגובה עיניי כי ישבתי על המיטה. בתנועה מהירה הוא תפס בפניי והחל לנגב את הדמעות הקטנות ולהסתכל לתוך עיניי בו בזמן.
"כשהלכת, הבנתי כמה מפגר הייתי שויתרתי עלייך, עלינו. רק בשביל האגו שלי, רק בשביל להוכיח משהו. וכשרציתי להתנצל, להצטער על הכל ראיתי אותך איתו והרגשתי מגעיל, הרגשתי פגוע. את פגעת בי! את שברת לי את הלב בדיוק כמו שאני שברתי לך! הבנתי שהפסדתי אותך ואנחנו זה כבר לא."
הוא אמר והחל ללטף את ידי. כשהיינו יחד הוא לא הפסיק ללטף את ידי הוא אמר שזה מרגיע אותו. אני אהבתי את התחושה הזאת אז לא התנגדתי. אבל עכשיו אני לא יודעת איך להגיב לכל הסיטואציה המוזרה שאני נמצאת בה.
הסתכלתי בעיניו מחפשת קמצוץ של שקר אבל לא הבחנתי באחד כזה כלל. ליטפתי את שיערו וחייכתי בשקט.
"אני כל כך רוצה לשנוא אותך אבל אני לא מצליחה" לחשתי. דמעה בוגדנית זלגה על לחיי.
"אני רוצה לנשק אותך" לחש בחזרה ונשכתי את שפתיי מופתעת מהמחווה הזאת.
הוא התקרב אל פניי וחייכתי אליו מרגיעה את המבטים השואלים שלו. השפתיים שלנו נצמדו ולחצו אחת כנגד השנייה. במהרה מצאתי עצמי מתחתיו עדיין בנשיקה בלתי פוסקת.
"לא ליאם" לחשתי כשהוא החל למצוץ את צווארי. "שש" לחש וליטף את הזרוע שלי.
הוא הוריד לי את הבגדים בעודי משותקת לא יכולה לזוז הגוף שלי בוגד בי אני לא מצליחה להזיז אפילו שריר קטן מגופי בעוד בתוכי סערת רגשות מתחוללת.
עיניו משדרות תשוקה זעם וכאב יחד.
"את רואה את זה אותי את ההתנהגות שלי זה הכל בגללך" אמר ושתל נשיקה נוספת בצווארי. בלעתי רוק בכבדות."תפסיק" לחשתי.
"את היית עם מישהו אחר כשהוא נישק אותך את לא התנגדת, כשהוא נגע בך את לא ביקשת שיפסיק. את פגעת בי ואת גורמת לי למערבולת פנימית ועדיין את ממשיכה אף פעם לא הפסקת..." אמר מלטף את בטני החשופה. החולצה איפה שהוא ברצפה וגם המכנסיים הוא מלטף את גופי גורם לי לצמרמורות ספק נעימות ספק מפחידות.
הוא נשאר גם הוא חצי ערום התחלתי להילחץ ממש לא ראיתי את הפעם הראשונה שלי ככה.
כן ראיתי אותה עם ליאם אבל לא בסיטואציה כזו.
"ליאם בבקשה תפסיק" אמרתי כשנשארנו ערומים לגמרי ותפסתי בפניו כך שיסתכל עליי.
"אני לא מאמינה לזה. אתה שתוי." אמרתי "נכון" החזיר. "כמה שתית?" שאלתי בהלם אין פלא שהוא לא מפסיק הוא שומע רק מה שהוא רוצה לשמוע. "הפסקתי לספור בכוס ה-20 היא הייתה מעורבבת בכמה משקאות. ואוו כמה שהיא הייתה גדולה! כמו הצרות שלי ואת אחת מהן. למען האמת, מכירה את הצרה המרכזית המעצבנת הזו שלא מרפה ממך? זו את." הוא מחייך חיוך שטני ומצמרר.
שמייד הופך לרך אחרי שמנגב דמעה נוספת שזלגה מעיניי.
"אני חושב שאני אוהב אותך" לחש ואחרי זה הרגשתי רק גלים של כאב וראיתי שחור כל פעם שאני מנסה להזכר מה קרה אחרי זה אני לא מצליחה. כאילו הכל התערפל מאז.
שבוע שאני כאן כל השבוע אני מקיאה ויש לי סחרחורות אבל אני דואגת להסתיר את זה מליאם כדי לא להראות חולשה. אנשים לא יכולים להצהיר על אהבתם לאחרים אחרי שהם חטפו אותם ובכלל אסור לנו להיות יחד זה רעיון מטופש.
יום אחרי המקרה מצאתי את בגדיי זרוקים על הרצפה מלוכלכים ולא נעימים ללבישה חוזרת.
הגעתי למסקנה אחת, קרו עוד דברים אחרי הרגע שאני לא מצליחה לזכור ויש לי תחושה שדווקא הם החשובים ביותר. סוף סוף נזכרו להביא לי לחדר בגדים לאחר ששהיתי שבוע עם בגדים שבכלל לא ראויים לשימוש חוזר. ליאם נכנס לחדר אחרי כמה ימים שלא יצא לי לראות את פרצופו כלל כאילו מתחמק ממני מה שגרם לי להסתקרן יותר מה קרה באותו הערב. הוא נכנס והביא לי שמלה כחולה, התלבשתי בה.
"למה אנחנו עם כחול?" שאלתי אותו בלחש כי פחדתי. פחדתי שיש לזה קשר למה שקרה לפני שבוע הלילה שאני לא מצליחה להזכר בו. פחדתי שיש לשמלה קשר עמוק שיגרום לי לרצות לסלוח לו על הכל. פחדתי כי אני נמושה פחדנית. פחדתי כי אני גם בן אדם.
ליאם לבש את אותו הצבע הכחול שתאם לשמלה הכחולה שלי. הוא היה עם חליפה כחולה. "כי את הסינדרלה שלי שכחת" אמר ויצא מהחדר. סינדרלה? על מה הוא מדבר?
אני מסתכלת על השמלה באימה אני שונאת ומתעבת שמלות כי השמלה הזאת מזכירה לי כל כך הרבה. שמלות ישברו לי את הלב יזכירו לי כל רגע שלנו כל רגש שהיה קיים בנבכי נפשי כל פיפס... אני אמצא כבר על מה לבכות.
עוד יום עבר אני לא מפסיקה להקיא...
בטח שמו לי משהו באוכל ובגלל זה אני לא מרגישה טוב. שמעתי רעש וראיתי את אחד הסוכנים של אבא שלי הוא שחרר אותי ויצא דרך התעלת אוורור ואמר לי לבוא עליתי במהירות על הסולם וכשכמעט הגעתי הוא חזר.
ליאם נכנס שאוכל בידיו. האוכל נפל על הרצפה כאשר ראה אותי הוא הוציא רובה במהירות ואני חייכתי גלגלתי לו עיניים והרמתי לו אצבע שלישית.
"ביי נסיכי, חבל שאני עם נעלי ספורט הפעם לא תוכל למצוא אותי." אמרתי עדיין זוכרת את מילותיו על סינדרלה. גם אני יכולה לשחק במשחק הזה. אני מרגישה הרבה יותר טוב ותקווה מדגדגת את אפי.
ונכנסתי מהר לתעלת האוורור זה נגמר סוף סוף...
הצלחתי לברוח ומאז הכל התחיל להתדרדר המשכתי להקיא בתדירות גבוהה שכבר הלכנו לרופא ואחרי שהוא הודיע את מה שהודיע רצתי בכל כוחותיי בעודי בוכה אל הדשא שנמצא כ-חמש דקות הליכה מהבית חולים
קירבתי את רגליי אל החזה והתייפחתי ובכיתי למה לי זה מגיע למה הוא לקח לי את הבתולים ויותר מזה הכניס אותי להריון. זה החלק שמעורפל במוחי זה החלק ששכחתי שניסיתי לדעת כל הזמן. שכבנו שכבנו ולפי המאורעות שקרו לפני כן אני יכולה לומר שזה לא היה ברצון.
"אני שונאת אותך ליאם ולינסון" צעקתי, בכל כוחי.
_סוף פלאשבק_
והשאר כבר ידוע אנג'ל נולדה וליאם אף פעם לא ידע על היותו אבא וגם לא יידע.
💕💕💕💕💕💕💕💕💕💕💕💕💕💕💕💕💕💕💕💕💕💕💕💕💕💕💕💕💕💕
איך???
מי שונא את ליאם?
עכשיו אתם יודעים מה הסיפור עם אמה וליאם בערך עדיין יש דברים שאתם לא יודעים והעבר קצת מעורפל נכון... הכל יתבהר בסופו של דבר. מילה שלי...
YOU ARE READING
Dangerous love- אהבה מסוכנת
Ação✅ אהבה היא כמו סם אתה מנסה אותה ומתמכר אתה לא יכול בלעדיה והיא לאט הורסת אותך מבפנים. ככה אמה חשבה עד שהוא הגיע ושינה לה הכל בגלל טעות שעשה היא לא סולחת לו אבל בגלל טעות שעשה היא מודה כל יום. __________________________ Dangerous love הוא רומן...
