עוד פעם הוא??
"אתה מודע לכך שאתה מעצבן?" השבתי בקול רוטן ועצבני
הוא חייך והתקרב אליי, אני רציתי לקחת צעד אחורה אך לא היה לאן
"אתה עוקב אחריי או משהו?" המשכתי , מנסה לשמור על קור רוח לאור העובדה שהוא ממשיך להתקרב אליי
"עומר" אמר לבסוף והסתכל בעיניי
"מה?" השבתי
"הנחתי שאת לא יודעת איך קוראים לי "
"הנחת נכון" השבתי , פחות עצבנית מלפני כן
"ושמך?"
"לינוי" השבתי מצחקקת קלות
"טוב בכל מקרה , גם אם קוראים לך ריאנה , אסור להסתובב במטבח בלילה"
חייכתי ואמרתי " אז מה אתה עושה כאן?"
"שומר שלא יתפסו אותך ,בואי נצא מכאן" הוא לקח את ידיי הבטתי בעיניו והשתחררתי מאחיזתו
"את יכולה לסמוך עליי"הוא אמר והשיט לי את ידו
"הבטתי בעיניו למספר רגעים ולבסוף הסכמתי לקחת את ידו
יצאנו החוצה האוויר היה קריר , הוא החזיק בידי , ידו הייתה חמימה הוא החזיר אותי חזרה למעונות הביט בעיניי "לילה טוב" הוא אמר , חייך והלך לדרכו
קמנו שלושתינו בבוקר , מור,לירון ואני התארגנו ויצאנו ביחד לחדר האוכל , התיישבנו בשולחן ואכלנו את ארוחת הבוקר שהגישה לנו העובדת מהקפטריה
"היום זה יום עבודה" אמרה לירון וחייכה
"אני מתה לדעת במה אני עובדת" השיבה מור בהתלהבות
"אני רוצה לעבוד במעבדת הכימיה, לעזור למורה להשיג את החומרים ו---"עניתי בהתלהבות אבל לפני שהספקתי להמשיך מור הניפה את ידייה בביטול
"אה לא מעניין , אני רוצה לעבוד בגינת הירק"
קמנו משולחן האוכל והלכנו לכיוון האולם ששם התרכזו כל התלמידים בשנה א בתיכון
על הלוח היו רשומים שמות כל התלמידים ואיפה עובד כל אחד,
הבטתי בלוח שם היה כתוב לינוי רפאל - ספרייה . עיקמתי את פרצופי במבט מבואס
"יש , יש" צעקה מור בהתלהבות "אני עובדת בגינת ירק"
"משוגעת" השבתי לה וצחקתי"
התקדמתי לכיוון הספרייה עם עוד שני תלמידים וככל שהתקדמנו לעבר הספרייה הרגשתי את הבטן שלי מתהפכת.
נכנסנו לספרייה ובשולחן העגול הראשון ישב עומר, כמובן שהוא יהיה המדריך שלנו. הוא סימן לנו בחיוך עם ידו לבוא
התיישבנו ליידו והוא הסביר לנו מה לעשות , לבסוף קמנו והלכנו כל אחד לאזור אחר בספרייה , לסדר את הספרים לפי שם הסופר . במשך כל הזמן עומר לא התייחס הוא התעלם ממני לחלוטין.
כאשר סיימנו החלתי ללכת במסדרון לכיוון המעונות , כאשר עברתי ליד אחד הכיתות הדלת נפתחה ויד משכה אותי פנימה .
עומר.
הוא חייך תפס במותניי והצמיד אותי לקיר הרחוק מהדלת
"תגיד אתה אדיוט או שאתה עושה את עצמך?"
"נבהלת. הוא צחק ואני עיקמתי את פרצופי
"אתה לא אדם שפוי , " השבתי עצבנית
"את יפה שאת כועסת" השיב והתקרב אליי , לא מסיר את מבטו ממני
"לא יקרה" הדפתי אותו ממני והתכוונתי ללכת
הוא תפס בידי בחוזקה , אך החליק ושנינו נפלנו
פתחתי את עיניי וראיתי אותו מתחתי צוחק
"משהו מצחיק אותך ?"התעצבנתי יותר
"כן, את" הוא המשיך וצחק
קמתי אך כשעומר הבחין בזאת הוא תפס את מותניי והתיישב , משיב אותי איתו
"תרגעי אני לא נושך"
הפנתי את ראשי הצידה , ליבי פעם במהירת ולחיי הסמיקו
"אני רוצה ללכת מכאן " עניתי בלחש
הוא עזב את מותניי קם ופתח את הדלת
"אף אחד לא עוצר בעדך , בעצם את יודעת מה ? אני הולך מכאן בעצמי"
יצא וסגר את הדלת .
כבשתי את פניי בידיי ונשמתי עמוק, די הרגעתי את עצמי , שום דבר לא קרה , אין מצב שיש לך רגשות למטומטם הזה , את מכירה אותו יומיים .
עבר שבוע , אני מור ולירון התקרבנו המון , אין זכר לפלאשבקים או לחלומות רעים , אין גם זכר לעומר אני מוצאת את עצמי חושבת עליו לפעמים למרות שהוא אדיוט , אך לא נותנת פתח למחשבות להיכנס ולערער אותי.
נכנסתי לחדר האוכל , למרות שלא הייתי כל כך רעבה , התכוונתי ללכת לשולחן בו ראיתי את לירון אך לא ראיתי את מור.
באותה שנייה ממש צעקות פילחו את החדר וכל הילדים הביטו במור ובליאן , ילדה מהכיתה שלנו , צועקות אחת על השנייה
YOU ARE READING
זיכרון גורלי
Romanceלעיתים האהבה מסוכנת, לא צפויה וכואבת , יש דברים שקורים ללא סיבה ויש דברים שקורים מסיבה מסוימת. לעולם לא ניתן לדעת מה צופה לך הגורל ומה עומד להתרחש, אך בסופו של דבר הכל מסתדר מעצמו- זוהי דרכו של העולם... זהו סיפורה של לינוי בת 17 שמגיעה לפנימייה חדשה...
