זיכרון גורלי

פרק 18

"מי אתה?" הופתעתי לגלות בחדר הציוד אדם שאני בכלל לא מכירה , לא מזהה אפילו , הוא לא מהפנימייה

"את לא מכירה אותי" הוא התחיל 

"שמתי לב" אמרתי בציניות שמיד התחרטתי עליה

"אני לא יכול להגיד לך מי אני אבל יש לי מעטפה בשבילך" הוא השיב , ניגש ישר לעניין

"נו מה אתה צוחק עליי , אין לי כוח לשטויות האלה" הסתובבתי כדי ללכת אבל הוא עצר בעדי 

"זה לא שטויות , את המעטפה הזאת הביאו לי כשהיית בת שש ואמרו לי להביא לך אותה היום בשעה הזאת" הוא הוציא מעטפה ישנה מתיקו מסר לי אותה ולפני שהספקתי להגיב יצא מהדלת והלך

פחדתי לפתוח את המעטפה , אולי כי הייתה לי הרגשה שיש שם רמז למה שקרה באותו לילה לאיתי , איך יכול להיות שאני ותמיר נקלענו למצב כזה? 

פתחתי את המעטפה לאט ובזהירות היה כתוב עליה " מיועד ללינוי, אישי במיוחד "

"לינוי היקרה , אני חושב שעומד לקרות משהו נורא , לצערי אני לא יכול להצביע בדיוק מה. אני רק יכול להגיד שאם את קוראת את המעטפה הזאת אני איני בין החיים. משהו מוזר קורה לאחרונה , את זה כבר אמרתי אני מבקש ממך שתחקרי את העניין ותגלי מה קרה לי . את המעטפה הזאת הפקדתי בידי אדם שאני סומך עליו ואני מצטער שאולי את לא זוכרת אותי או שלא יצא לך להכיר אותי כמו שהיית רוצה , אני מפקיד בידייך את האחריות לכל העניין , בהצלחה אוהב מאוד אחיך אדם.

דמעות נקוו בעיני , ידעתי שמה שקרה לאדם הוא לא מקרי ויש רק מישהי אחת שיכולה לעזור לי בכל העניין .

ביום של התאונה אדם היה לחוץ מאוד , הוא לא הצליח לאכול ולא לישון. אדם היה בן 16 גדול ממני בעשר שנים .

כשאני איתי ותמיר יצאנו לשחק בגן המשחקים חצינו את הכביש הגדול שמוביל אל הגן . לפתע התקרבה אלינו מכונית במהירות גבוהה מהרגיל לפני שמישהו מאיתנו הספיק להגיב אדם אחי הופיע משום מקום והדף אותנו , הוא חטף את המכה במקומנו ומת מפצעיו בבית החולים . לרוע מזלנו מכונית נוספת עברה בנתיב הנגדי ולא הספיקה לעצור. איתי נהרג במקום , אני ותמיר נשארנו מדממים על הכביש. אני יודעת שהמכונית נועדה להרוג את איתי, אדם הוא קורבן שנהרג לחינם.

"ענת אני חייבת אישור יציאה , ל24 שעות" התחננתי במפני המזכירה

"אני לא יכולה לאשר לך לצאת מהפנימייה ללא אישור הורים"

"נו אי אפשר לחרוג מהנוהל הזה ? ההורים שלי לא בארץ" שיקרתי , אם הייתי מבקשת מההורים שלי לצאת הם היו שואלים שאלות ומחכים לי בבית, מקום שלא תכננתי להגיע אליו ב24 שעות האלה

"לא וזהו " 

"מה זה הרעש הזה על הבוקר ענת? " פיליפ יצא ממשרדו

"פיליפ אני חייבת אישור יציאה ל24 שעות "הפצרתי בו 

"בשביל מה?" הוא בחן אותי 

"דודה שלי ממש חולה וההורים שלי לא בארץ" הסתכלתי בו במבט מתחנן

"אוקיי , ענת תתני לה אישור " הוא אמר והביט בחזרה אליי " אבל את תצטרכי למצוא מישהו שיאשרו לו לבוא איתך"

"תתקשר להורים שלי" שמעתי את קולו של עומר מאחוריי " כן וגם לשלי " תמיר שהיה איתו הצטרף

"ענת תטפלי בזה בבקשה" אמר ונכנס למשרדו

"נראה לך שאת הולכת בלעדיי?"תמיר צחק

"כן ומישהו צריך לשמור עליכם" עומר הגיב בחזרה , דבר שגרם לי להתבלבל מעט

"ילדים לכו לחדר האוכל , תצאו אחרי ארוחת הבוקר , קחו הנה האישורים" ענת אמרה והביאה לנו את האישורים

"מה באתם לעשות פה בכלל?" שאלתי אותם 

"האמת שבאתי כדי לעבור לחדר של עומר ושל תום" תמיר אמר ואני הופתעתי

אחרי ארוחת הבוקר אני עומר ותמיר חיכינו בתחנת האוטובוס , תמיר בועט באבן שמצא בדרך ואני ועומר יושבים.

"טוב את מוכנה להסביר לנו מה פשר העניין, כי לפי מה שאני יודע הדודה היחידה שיש לך גרה בצרפת" תמיר גיחח

הוצאתי את המכתב מהתיק בזמן שתמיר התיישב ליד עומר.

"תקראו " אמרתי והם קראו את המכתב בעיון

אחרי שסיימו לקרוא הם הסתכלו אחד על השני וראיתי שעומר מעט מבולבל

את ה20 דקות הנוספות שחיכינו לאוטובוס ניצלנו כדי להסביר לעומר את כל מה שקרה 

"אוקיי ולאן את מתכוונת ללכת ?" עומר אמר , נראה שכל פיסת מידע חדשה מבלבלת אותו יותר

"לעמליה" אני ותמיר אמרנו יחד , כמו קוראים את המחשבות אחד של השנייה