הנסיעה הייתה ארוכה מאוד , הפנימייה כל כך רחוקה מהבית של עמליה . אני ועומר ישבנו אחד ליד השנייה ותמיר ישב מולנו לבד, הוא נרדם . עומר הסתכל עליי ואני הסתכלתי עליו , אני חושבת שהעיניים שלי נוצצות כשאני מביטה בו. הוא חייך אליי את החיוך השובה שלו ושילב את אצבעותיו באצבעותיי , אני בטוח חייכתי חיוך דיבלי, אני לא שולטת על זה.
כשהגענו לבית של עמליה העוזרת שלה השיבה אותנו בחדר הקבלה שלה , היא בטוח הספיקה להזדקן .
"מה מביא אתכם אליי?" היא שאלה כשנכנסה
היא נראת בדיוק כפי שזכרתי אותה רק עם קמטים , היא נראת קצת עייפה . הוצאתי את המכתב של אדם מהתיק והושטתי את ידי אליה. היא קראה את המכתב ומבט מפוחד נשקף בעינייה
"תלכו מכאן " היא לחשה
"עמליה אני חייבת שתעזרי לי , בבקשה תגידי לי מה קורה פה" התחננתי
"אני לא יכולה , תצו מפה זה מסוכן מידי"
"תקשיבי" תמיר אמר "את זאת שהזהרת אותנו כשהיינו קטנים , ידעת מה עומד לקרות , משהו לא טוב מתרחש פה ואנחנו חייבים שתעזרי לנו לגלות מה"
"לא , לא , לא " היא רק הנידה בראשה ואטמה את אוזניה אומרת לפחות עשר פעמים את המילה לא . העוזרת שלה נכנסה והוציאה אותנו משם.
הדרך חזרה הייתה שקטה , חזרנו לקראת שש בערב וכשהגעתי לחדר הרגשתי צורך פשוט לשכב במיטה ולא לקום לעולם.
נרדמתי לשעתיים וכשקמתי לירון הייתה על המיטה של מור עם חבר שלה והרגשתי צורך לצאת לנשום אוויר .
טיילתי בגן ונשכבתי על הדשא, עצמתי עיניים והרגשתי את הרוח על פניי , כשפתחתי אותם עומר שכב לידי והביט בי
"הכל בסדר?" הוא שאל מודאג , מתי נהיינו כל כך נחמדים אחד לשני?
"אני בסדר" עניתי בלחש הוא שילב את אצבעותיו באצבעותי כמו שעשה באוטובוס
"רוצה לשתף אותי?"
"אתה לא תבין"
"תנסי אותי"
"אני כל כך מפחדת להיקשר , לוקח לי זמן להיפתח לאנשים"חששתי מהתגובה שלו כשאמרתי את המשפט הזה , אבל הוא היה חייב להבין שבגלל זה אני רעה אליו.
"כמה זמן?" הוא שאל והביט בעיניי
"הרבה" אמרתי בלחש והוא חייך אליי
"פשוט מי שלא איבד אדם קרוב לא מבין עד כמה הכאב הזה הוא קשה , הוא משהו שכמעט אי אפשר לחיות איתו , אתה קם איתו בבוקר והולך איתו במשך היום ונרדם איתו בלילה , הוא רודף אותך לכל מקום. המון שאלות מציפות אותי מה היה קורה אם איתי ואדם היו בחיים? מה הייתי עושה אם הייתי יודעת שנשאר לי כל כך מעט זמן איתם? מה הם הרגישו ?כאב להם? " דמעה זלגה מעיניי והוא מחה אותה , הוא התקרב אליי וחיבק אותי
"אל תדאגי הכל עובר עם הזמן , ואיך את מסתדרת ? אני פשוט לא יודע מה ההרגשה" הוא לחש
"זה כאב שלומדים לחיות איתו , אין לנו ברירה אלא לחיות איתו לנצור את האנשים שחשובים לנו בלב , לדעת שלא משנה מה נעשה הם תמיד יהיו שם , ולנצל כל רגע עם האנשים האהובים עלייך כי יכול להיות שבעוד יום , או שבוע או שנה הם כבר לא יהיו פה ואפילו לא תספיק להגיד להם שאתה אוהב אותם"
"אני בטוח שהם יודעים שאת אוהבת אותם"
"אני כבר לא בטוחה" אמרתי והתיישבתי על הדשא , משחררת את ידו מידי
"אל תדאגי אני לא אפגע בך" הוא ליטף את שיערי וחייך אליי חיוך מבויש
ידו עברה מהדשא אל הלחי שלי והוא התקרב אליי ולחש "אני שמח שנפתחת אליי ושיתפת אותי"
"גם אני " לחשתי בחזרה , בקושי מסוגלת לנשום
הוא התקרב אליי ועצם את עיניו ושפתיו התקרבו לשלי , התשקנו שם על הדשא זמן שהיה נראה כמו נצח עד שהצלצול של כיבוי אורות הקפיץ אותנו.
"בואי , אני אלווה אותך לחדר" הוא אמר וקם משיט את ידו כדי לעזור לי לקום
נעזרתי בו "אבל אתה לא תספיק לחדר שלך"
"אז נמציא תירוץ , כמו תמיד" הוא חייך אליי והוביל אותי לחדר
הגענו לכניסה לחדר שלי ולא הייתי מסוגלת לזוז , היום הזה היה כל כך מתיש
"ביי" הוא לחש
"ביי" לחשתי גם אני
"ביי" הוא צחק
"ביי"צחקתי גם אני ונכנסתי לחדרי
סוגרת את הדלת מאחוריי ונשענת עלייה , מחייכת חיוך ענק, לא יכול להיות שהוא גורם לי להרגיש ככה.
YOU ARE READING
זיכרון גורלי
Romanceלעיתים האהבה מסוכנת, לא צפויה וכואבת , יש דברים שקורים ללא סיבה ויש דברים שקורים מסיבה מסוימת. לעולם לא ניתן לדעת מה צופה לך הגורל ומה עומד להתרחש, אך בסופו של דבר הכל מסתדר מעצמו- זוהי דרכו של העולם... זהו סיפורה של לינוי בת 17 שמגיעה לפנימייה חדשה...
