"אוי סליחה , אני כזאת מגושמת לפעמים , נשפך לי" אמרתי בטון ציני ומלגל
"לינוי" עומר צעק
"עומר " צעקתי בחזרה באותו טון,מחקה אותו
"את לא עשית את זה עכשיו" רעות אמרה והסתובבה אליי
"מסתבר שכן" גיחחתי "אני חושבת שכדאי שתתקלחי" צחקתי והלכתי משם
שכבתי על המיטה שומעת מוזיקה שלפתע מור נכנסה לחדר ברוח סערה וטרקה אותה
"היי מה יש?" אמרתי למרות שבתוכי ידעתי את התשובה
היא לא אמרה כלום רק בכתה , היא התיישבה לידי ואני חיבקתי אותה
"אני יודעת שזה דפוק" אמרתי בקול שקט "רציתי שהם יספרו לך"
"ידעת?" היא אמרה במבט מופתע
"טוב גיליתי את זה אתמול ואיימתי עליהם שיגידו לך" אמרתי ולקחתי נשימה אבל לפני שהספקתי להמשיך היא חיבקה אותי
"מחר יש לך יום הולדת" היא לחשה ומחתה את דמעותיה
"את יודעת שזה כלום בשבילי " חייכתי חיוך קטן
"מה זה?" היא אמרה בקול חלש והסתכלה על הצמיד שבידי
"אבא שלי קנה לי" צחקתי "יפה?"
היא הנהנה
"טוב בואי אני לא יכולה לראות אותך ככה יותר" אמרתי בהחלטיות ומשכתי אותה בניגוד לרצונה לכיוון הדלת
"נו לא לינוי , היום אני רק רוצה לשכב במיטה" היא אמרה בשקט
"נו ולמה זה יהיה לך טוב?" התעקשתי בעודי גוררת אותה ופותחת את הדלת
בפתח עמד רועי "אנחנו יכולים לדבר?"
"לא" עניתי בשמה של מור
"לא פניתי אלייך , מור בבקשה אני נשבע לך שלא ידעתי כבר מה לעשות איתך "
"טוב אני הולכת " אמרתי ופניתי למור" אם תצטרכי משהו תתקשרי" נתתי מבט מאיים לרועי ויצאתי
הלכתי ברחבי הפנימייה וחשבתי על כל מה שקרה בימים האחרונים כשליאור הצטרף אליי
"ראיתי מה שעשית לרעות" הוא אמר ואני הסתכלתי אליו "את גדולה , סוף סוף מישהו מעמיד אותה במקומה"
חייכתי אליו אבל בתוך תוכי ידעתי שזה לא משנה מה אעשה לרעות , עומר אוהב אותה . הוא בחר בה .
"תקשיבי ביום שבת יש מסיבה , בערב את רוצה ללכת איתי?"
"מסיבה ? איפה? "
"בתל אביב , רוב הילדים מהשכבה יהיו . פשוט כולם חוזרים הביתה לקראת השבת"
"שיט אני לא יכולה " נזכרתי בעונש שפיליפ הטיל עלינו אחרי שרעות , אני מור וליאן רבנו בחדר
"אתה יודע מה ? אני אבוא איתך " אמרתי בלי לחשוב יותר מידי , אולי כי נזכרתי בשבת הגיהנום שאני הולכת לעבור , גם ריתוק עם כולם בערב של שישי וגם לעבוד ביער כל השבת.
"יופי אז נתראה שם"
אני , מור ליאן רעות ועומר ישבנו בכיתת הריתוק כשרונן משגיח עלינו אני הסתכלתי רוב הזמן על התקרה , מתתי משעממום . מור סיימה את העבודה שנתנו לנו לעשות ראשונה ויצאה מחדר הריתוק. היא ורועי לא השלימו והוא נראה מרוסק אבל היא נראת יותר טוב וזה מה שחשוב.
כשאני סיימתי את העבודה שלי היחידה שעדיין הייתה בכיתה זו ליאן והסתבר שעומר חיכה לי מחוץ לדלת.
"אנחנו צריכים לדבר" הוא אמר ואני המשכתי ללכת בעודו הולך אחריי
"לינוי" הוא המשיך "למה שפכת על רעות את המיץ , את עד כדי כך שונאת אותה בגללי?"
אני עצרתי והסתובבתי אליו וכשאני קרובה אל פניו לחשתי לו"צא מהסרט שלך, ויפה שעה אחת קודם"
"התכוונתי ללכת והוא תפס בזרועי וקירב אותי אליו "אם כל כך לא אכפת לך ממני למה עשית את זה?"
"כי רעות עצבנה אותי עם המגש כמה דקות קודם, מצטערת לאכזב אותך" אמרתי ומיד לאחר מכן השתחררתי מאחיזתו והלכתי לכיוון החדר. כשלפתע נתקלתי בתמיר "לא הלכת הביתה?" שאלתי ולא הבנתי מה הוא עושה בבית ספר
"לא, חיפשתי אותך את חייבת לראות משהו הוא אמר וגרר אותי לחדר של פיליפ
"תראי" הוא אמר והצביע על הכספת בחדר של פיליפ , רק שבמקום מנעול או קוד יש ברזל בצורת מעויין שפותח אותה , בדיוק כמו השרשרת שלי
"לא אני מסביר לך , שרית ,תעכבי את הפגישה הזאת לשתיים"
אני ותמיר הסתכלנו אחד על השנייה , רצנו לעבר החלון ויצאנו דרכו החוצה, ישר לחצר
"השרשרת שלך פותחת את הכספת של פליפ, אנחנו חייבים למצוא את החלק החסר שלה"
"אני כבר אחשוב על משהו" אמרתי והלכתי לחדר , לישון כדי לאגור כוחות למחר
באמצע הלילה כשלא בדיוק הצלחתי להירדם בגלל המחשבות על השרשרת ועל איך שפיליפ בכלל קשור לעניין , על היום הולדת ועל עומר הדלת נפתחה ודמות התקרבה למיטתי כשגררה את הכיסא מהשידה והתיישבה על יד המיטה שלי
"מה אתה עושה פה?" אמרתי והסתכלתי בעיניו
YOU ARE READING
זיכרון גורלי
Romanceלעיתים האהבה מסוכנת, לא צפויה וכואבת , יש דברים שקורים ללא סיבה ויש דברים שקורים מסיבה מסוימת. לעולם לא ניתן לדעת מה צופה לך הגורל ומה עומד להתרחש, אך בסופו של דבר הכל מסתדר מעצמו- זוהי דרכו של העולם... זהו סיפורה של לינוי בת 17 שמגיעה לפנימייה חדשה...
