Monster

פרק 11 - חריפות של שקט

לא יכולנו להתמודד עם כמות השומרים שבאו אחד אחרי השני. הרגשתי חסרת תועלת כשעמדתי מאחורי אדריאן בזמן שהוא מנסה להגן על שנינו.

האזיקים היו כל כך לוחצים על מפרקי ידיי. זה הרגיש כאילו עוד טיפה של לחץ והיד שלי יוצאת ממקומה. התחלתי להרגיש את הרגשת הנמְלוּל בידיי הולכת ומתגברת. העקיצות לא היו כמו נמלים, הן היו כמו סכינים.

הסתכלתי על אדריאן, מבטו נשאר אדיש.

לעזאזל, איך הוא מצליח לשמור על קור רוח במצב כזה?

הבטתי בשומר שמסובב את צרור המפתחות באצבעו בעודו הולך לכיוון הדלת. הרעש המחריד של הדלת שנפתחת באיטיות מצמרר את גופי.

נכנסו פנימה. חשיכה מוחלטת.

צליל של מתג שנפתח הושמע. אורות החדר נדלקו. אחד אחרי השני. לאט לאט. עד שלבסוף כל החדר היה מואר.

מלמול הושמע מפיו של אדריאן.

"מה ק..." לאנה.

לאנה ולוקס, ערפדים וחיות מסביב, היו אזוקים לקיר. על פניהם, היה פצע שעוד לא החלים. הפצע היה על כל הלחי השנייה. הוא התחיל מקצה הפה לאוזן, ממש כמו קשת הפוכה כזאת.

חלקם גנחו מכאב, חלקם היו עלופים, וחלקם היו עם פנים קפואות. ללא יוצא מן הכלל.

לפתע, הרגשתי ידיים מושכות אותי לכיוון הקיר. בקיר היו שני אזיקים פנויים לידיים החסרות מזל הבאות. הבנתי כמה מה הולך לקרות.

אני מנסה להתנגד. אני שומעת את צעקותיו של אדריאן קוראות בשמי. הכל מסביבי עמום ומטושטש. עיניים של ערפדים וחיות מסתכלות עלי. בכי נשמע ברקע. והבכי הזה הוא שלי.

אני נופלת על הרצפה ומרגישה דם נוזל לי מהמצח.

הכל מעורפל ומשחיר. 

***

"למה."

ניסיתי לפקוח את עיניי.

"אני אשאל אותך שוב והפעם תעני לי בכנות, בשביל מה זה טוב?" קול עמוק נשמע ליד אוזניי.

פקחתי את עיניי וראיתי שחור, חשבתי שהתעוורתי לרגע אבל אז הבנתי שזה היה מכסה עיניים שעשוי מבד לא נעים במיוחד.

הרגשתי נגיעה קטנה בסנטר וראשי הופנה לצד שממנו הקול נשמע. בשנייה אחת, ראיתי הכל.

עמד מולי בן אדם, לא ערפד או כל יצור אחר. לבן אדם היו עיניים חומות כל כך שהן כבר נראו שחורות. לא הכרתי אותו.

אבל אני מרגישה צביטה חזקה כל כך בלב. ניסיתי לקרוא את העבר של אותו אדם וראיתי מה הוא עבר. העבר שלו נראה פשוט נוראי ועצרתי באמצע כי לא יכולתי להמשיך.