עצמתי את עיניי, מחר בבוקר אנחנו הולכים לפגוש את הלורד. מי יודע מה הוא ירצה לעשות לי או לאדריאן?
אחרי הכל, אני די בטוחה שהוא יודע שאני ריקיט. אולי הוא רוצה לפגוע בי על מי שאני?
לא הצלחתי להירדם וידעתי שאם אני אלך לישון עכשיו, הסיוטים שלי יחזרו ואני אעיר את אדריאן. שזה הדבר האחרון שאני רוצה לעשות.
התבוננתי באדריאן בהתהפכותו במיטה, מנסה למצוא את השכיבה הנוחה ביותר לישון בה.
רעשי הסדינים המתחככים ביניהם הזכירו לי כמה טוב זה מרגיש לישון במיטה וכמה אני מתגעגעת לזה. עברו שש שנים מאז הפעם האחרונה שבאמת יכולתי לישון.
צצה לי המחשבה בראשי שאולי מאסטר ירשה לי לישון איתו הלילה.
לא... שלא תעזי.
הגוף שלי לא הקשיב למחשבותיי והלך לכיוון המיטה. המחשבות שלי מתנגדות בעוד שגופי מחליט משהו אחר לגמרי.
הזזתי באיטיות ובזהירות את הסדינים כדי לא להשמיע שום רעש שיעיר את מאסטר.
רק לכמה זמן... אני אקום עוד לפני שיתעורר.
הרמתי את רגלי הימנית על המיטה ונשענתי עליה, בעודי מזיזה את הסדינים בתנועה הכי איטית שאפשר.
הרמתי את רגלי השמאלית גם על המיטה ונשכבתי.
טפחתי לעצמי על השכם על המשימה שהצליחה לי ועצמתי את עיניי.
בזמן החלום שלי, הרגשתי שיד מלטפת לי את הלחי בעדינות. פתחתי את עיניי וראיתי את אחי.
"תיאו... זה אתה?" מלמלתי.
תיאו הנהן לכיווני בעדינות והתקרב אלי כדי לחבק אותי.
דמעות החלו לזלוג על לחיי.
הושטתי את זרועותיי לכיוונו כדי לחבק אותו בחזרה, אך לא יכולתי להזיז את עצמי בכלל. הרגשתי כאילו אני עומדת כמו פסל.
"קומי." הוא אמר.
פקחתי את עיניי לרווחה.
התבוננתי במאסטר מלטף את לחיי ומסיר את דמעותיי. המגע שלו היה כל כך רך ונעים, יחסית לערפד.
קמתי בבהלה ובמהירות מהמיטה.
"אני מ - מאוד מצטערת מאסטר! ל - לא שמתי ל - לב מה אני עושה.." גמגמתי בחרדה.
מאסטר הסתכל עלי למשך כמה שניות, "אמרתי לך לקרוא לי בשם שלי."
"המוכר אמר לנו ש..."
"לא אכפת לי מה המוכר הדפוק שלך אמר!"
שתקתי.
פחדתי להוציא אפילו קול נוסף מהפה. הקול שלו נהיה עמוק בצורה מפחידה ואימתית.
YOU ARE READING
Monster
Romantizmמה עושים כשהעולם פתאום מתפרק ונהפך למקום הכי נוראי לחיות עליו? בעוד שיצורים אשר חזקים ממך, מהירים ממך וחכמים ממך משתלטים על האנושות כולה? אז עוד כשהייתה ילדה בת 13, חשבה שערפדים נמצאים רק באגדות ובסרטים, עד שהעולם החל העולם להתפרק אט אט. כך גם היא...
