Monster

פרק 1 - הבית שבכלל לא בית

מרכז העיר, לפני 6 שנים...

הסתכלתי מסביב, החושך. סירנות הופעלו מסביב לעיר בעוד האנשים רצים לחפש מקלטים. אני עומדת במקום ומסתכלת על האנשים הנופלים ואותם דורסים אנשים המחפשים מקום מקלט מהנורא מכל.

בעוד שאני מתבוננת למעלה לשמיים, על הגיצים של הלהבות, אני מרגישה את האנשים רצים מול פניי, דוחפים אותי מצד לצד.

כל אדם אשר רץ מולי, היה מלא פחד. עיניי האנשים התמלאו בדמעות. כולם רק רוצים להישאר בחיים.

אמהות שמחפשות את בניהם, אבות שמנסים לגונן על משפחותיהם כמה שאפשר. אנשים שרוצים לחיות.

בעוד שאני מתבוננת ומתרכזת בלהבות, אני מרגישה מישהו תופס בזרועי, מסובב אותי ומושך אותי עם הזרם. הכול נהיה צפוף יותר, אני מרגישה את רגליי רצות לכיוון אחיד, אך ראשי מופנה ומסתכל על הלהבות שמתפשטות מבית לבית ומתקרבות אלינו.

התפיסה בזרועי נהייתה חזקה יותר, צעקות אימים נשמעות מכל צד, מכל פינה, מכל אזור. מכל מקום.

אני רצה מהר יותר, עדיין מסתכלת על הלהבות.

שלפתע, אני רואה אותם. יצורים חסרי רחמים, מלאי שנאה, ידיהם מלאות בדמי משפחות ואנשים החפים מפשע.

"הינה הם באים! הינה הם באים! נוסו על נפשכם!" צעקה של גבר נשמעה ממש ליד אוזניי. הצעקה שהחזירה אותי לפוקוס.

הסתכלתי מולי, ראיתי את אחי, תיאו, מחזיק חזק בזרועי ומסתכל עלי כל שנייה, בודק שאני עדיין מוחזקת בידו.

"תיאו! איפה אימא ואבא?" שאלתי, מקווה שהוא שומע אותי למרות כל האנשים שרצים לידנו, מתנשפים וצועקים. "תיאו!" הוא לא שומע.

הזזתי את שיערי השחור הארוך אל מאחוריי גבי, כדי שאוכל להבחין יותר טוב במתרחש.

אני רואה את אחי פונה שמאלה, כנגד כל האנשים שרצים. אני די בטוחה שהפלתי מישהו בדרך, הלוואי והייתי יכולה לעזור לאדם שהפלתי, אך תיאו לא עצר לרגע והמשיך לרוץ.

נכנסנו פנימה אל תוך הבית מרקחת. הבית מרקחת לא היה ריק, היו בו עוד אנשים. הבחנתי בהוריי העומדים מול הדלת, ובשנייה שהבחינו בי, רצו לכיווני וחיבקו אותי חזק, בעוד שתיאו ועוד קבוצה של אנשים סוגרים את הדלת עם המדפים הגדולים כך שאף אחד לא יוכל להיכנס.

הסתכלתי על אימי, דמעות זולגות מעיניה.

"מרסי, את בסדר," היא הסתכלה עלי, מחייכת, מחזיקה את ראשי על ידיה. "דאגנו לך כל כך."

"אני שמח שאת בסדר," אבי שם את ידו על כתפי. "זה היה ברור שאת תחזרי לפה בריאה ושלמה."

אבי תמיד האמין ביכולות שלי, הוא תמיד סמך עלי ועל הידע שלי. כשהייתי מרגישה שאני עושה טעויות, הוא ישר הראה לי איך הטעויות הפכו פתאום להרים גדולים שעליהם אני רק מטפסת כדי להגיע לפסגה ולהתקדם הלאה.