ישבתי על הספה, מחבקת את הכרית כנגד גופי בעודי מתבוננת בחלון ומסתכלת בירח שעולה למעלה ואת הכוכבים הזוהרים אחד אחרי השני בשמיים.
חשבתי לסמן אותה... המשפטים של לוקס הושמעו שוב ושוב בראשי. מה אם יום אחד מאסטר יחליט לסמן אותי גם? קושרים אותם לפני שמסמנים אותם.
בליעה.
הקריאות של מאסטר לשמי הבהילו אותי. תהיתי אם התעלמתי ממנו להרבה זמן. קיוויתי שלא.
"חיה!"
רגשות של חשש וחרדה החלו להשתולל בגופי.
צעדיו הדהדו בחדר תוך כדי הסתערות לעבר שולחנו.
"כ – כן?"
יכולתי לראות שהוא עצבני. הוא התיישב על כיסאו, בעוד אצבעותיו מתופפות על ירך רגלו.
"בואי לפה." הוא ציווה, עיניו הירוקות הבהירות לוכדות את עיני.
סוג חדש של פחד עלה בגופי כשקפאתי במקומי לשנייה. ניסיתי להתכונן נפשית למה שהוא יעשה לי.
בכל זאת, אני חייבת להקשיב לו. קמתי לאט ובחשש מהספה והלכתי לכיוונו בצעדים שקטים אך מהירים.
הוא המשיך להסתכל עלי בעודי עומדת מולו.
צווחה נמלטה מפי כשהרגשתי את ידיו מונחת על מותני לפני שמצאתי את עצמי יושב על ברכיו.
אחיזתו הייתה הדוקה, אף שהוא החזיק אותי לשבריר שנייה.
רשימה ארוכה של תוצאות אפשריות של מה שהוא יכול לעשות לי עולות בראשי, בעודי מושענת כנגד החזה הקשה שלו.
הוא הזיז את הכיסא לאחור ופתח את המגירה של השידה שנמצאת ליד השולחן.
בטני התהפכה כאשר הוא השתהה על ערימת ניירות מסוימת, דף מסוים בולט מן האחרים.
"מה זה?" הוא שאל בעודו מרים את הנייר אל מול עיניי ומראה את לי את ציור הפנים הגדול שציירתי.
נו באמת, אמרתי לעצמי שאני אחביא את זה ישר אחרי שאני אסיים להתקלח!
הוא הציץ בראשו למטה, מחכה לתשובה.
"אני מצטערת," פלטתי. "הייתי צריכה לבקש רשות עוד לפני שציירתי על זה! זה היה דף ריק, אז פשוט חשבתי שאולי – "
עצרתי.
למדתי מאז ומתמיד שתירוצים אף פעם לא עובדים, הם רק מחמירים את המצב.
"את ציירת את זה?" הוא שאל בחיבה.
הייתי קצת מופתעת לראות את מאסטר מעריך את זה.
הקול שלו נרגע.
הנהנתי בראשי באטיות.
עיניו בחנו את הפרטים הקטנים של קו הלסת.
"זה נראה ממש טוב. מי זה?" שאל בסקרנות.
עיניי התרחבו מהתעניינותו הלא צפויה. הוא אפילו לא נראה כועס.
"אמ.. זה – זה אחי," הנחתי את ידי על ירכי מבושה. "בעברי הייתי מציירת הרבה. במיוחד את אחי."
הוא העביר את עיניו מהציור והביט בי בתמיהה.
"את? ציירת?"
הנהנתי שוב קלות.
"פעם מאוד אהבתי לצייר וליצור מוזיקה," צחקוק קטן נפלט מפי מהזיכרונות שצצו בראשי. "הייתי יוצרת מוזיקה מתיפופים על הדליים."
נזכרתי כמה הייתי מתופפת עם אחי. הרגשתי את עיניי כמעט דומעות, אך ניסיתי לעצור את עצמי כמה שיותר מהר.
למזלי, מאסטר שאל שאלה שהסיחה את דעתי.
"את אוהבת את זה?"
"לא.. לא ממש." אמרתי, מלפפת את שיערי סביב צווארי.
"איך זה?"
"זה – אמ.." הצבעתי על האף. "החלק הזה למשל צריך עוד הצללה."
הצבעתי על השפתיים.
"החלק הזה צריך להיות טיפה יותר גדול."
"את מתכננת לעשות את זה?"
הסתכלתי עליו בייאוש.
"לא." הנדתי בראשי, "אני יכולה לצייר דברים אחרים. לא את אחי."
הרגשתי רע מלחשוב שוב על אחי וידעתי שאם עכשיו אצטרך לצייר אותו, אני אשנא את מאסטר יותר ויהיה לי יותר קשה נפשית לעמוד על הרגליים.
לקחתי את הציור מידיו של מאסטר בלי לשים לב וחציתי אותו לשניים.
הידיעה של מעשיי כרגע גרמה לי להיכנס לפאניקה.
"א – אני מאוד מצטערת מאסטר. לא שמתי ל – לב מה אני עושה." מלמלתי בקול מפוחד.
"זה בסדר."
הוא ליפף את זרועותיו סביב גופי והחזיק בחצאים בשני ידיו. הניח את החצאים אחד על השני וקרע אותם.
ארבע חתיכות של נייר.
שוב ושוב אני מופתעת מהיחס שלו אלי.
מאסטר, או... אדריאן, גורם לי לשכוח מי הוא ומה קרה למשפחה שלי.
אני מתחילה לחשוב שאולי כל מה שמהמוכר בחנויות חיות לימד אותנו היה שקר וערפדים לא נוראים כמו שחשבתי.
אבל...
אני נזכרת בכל מה שהערפדים עשו למשפחה שלי ואת הזוועות שראיתי.
ישבתי בשקט על ברכיו של מאסטר, מתבוננת על הרצפה.
וחושבת.
"מחר אנחנו נפגשים עם הלורד." מאסטר הזכיר לי.
"למה הוא רוצה לפגוש אותי אבל?" שאלתי בחשש.
"הלוואי והייתי יודע."
המוכר חיות סיפר לנו על הלורדים שמנהלים את הטירות ועל הכוח שלהם. אין ערפד שיכול להתנגד להם.
אם הלורד רוצה שמשהו ייעשה – הדבר הזה ייעשה לא משנה מה.
YOU ARE READING
Monster
Roman d'amourמה עושים כשהעולם פתאום מתפרק ונהפך למקום הכי נוראי לחיות עליו? בעוד שיצורים אשר חזקים ממך, מהירים ממך וחכמים ממך משתלטים על האנושות כולה? אז עוד כשהייתה ילדה בת 13, חשבה שערפדים נמצאים רק באגדות ובסרטים, עד שהעולם החל העולם להתפרק אט אט. כך גם היא...
