נקודת המבט של אדריאן
הכנסתי את ניביי בתוך הצוואר של מרסי ושתיתי את הדם. הדם שלה היה טעים בצורה מופלאה. סוג דם שאין לכל חיה.
פחדתי שלא אוכל לשלוט בעצמי, אני צריך לעצור כדי שלא אהרוג אותה. אסור לי לעשות את זה שוב.
אבל בזמן שהלורד מסתכל עלי, אני לא יכול להראות שום חמלה וצער על החיה שלי ומה שהיא עוברת.
למרות שהלורד מאוד חכם, אני מבין יותר ממנו באנטומיה של בני האדם. ככה שהשתמשתי בטריקים ושתיתי כמה שפחות דם מגופה.
הרגשתי את גופה מצטמק ומאבד את שיווי משקלו אט אט. אני מניח שמרסי התעלפה.
אם ערפד אחר היה שותה בצורה הרגילה את הדם מהחיה שלו, החיה שלו כבר הייתה מתה לו בידיים.
שמחתי על הידע שצברתי עם השנים.
"אוקיי, זה מספיק."
הוצאתי את ניביי מצווארה וליקקתי את דמה שנזל על שפתיי.
חלק מהדם נזל לצווארי, אבל זה לא עניין אותי.
חשבתי רק על כמה מהר אני יכול להחזיר אותה לדירה ולעשות לה עירוי.
הלורד התקרב אלי והניח את ידו על כתפי, "תכין את עצמך לירח הדם, הוא יהיה קשוח הפעם." אמר והלך.
הרמתי במהירות את מרסי ויצאתי מהבית כמה שיותר מהר. לא עניין אותי מהשומרים שהסתכלו עלי מוזר.
הוריתי לנהג של הלימוזינה לנסוע לטירה כמה שיותר מהר, וכך עשה.
***
עליתי במהירות במדרגות לדירה ופתחתי את הדלת. טרקתי את הדלת בעוד שמרסי נישאת על כתפיי.
שמתי אותה מהר על המיטה שלי והחדרתי לה עירוי לוריד שעל אמצע זרועה.
את הדם שנשאר על צווארי, לקחתי בשביל שאעשה לו את בדיקת הסוג שלו.
חיפשתי במגירות שלי את סוג הדם שלה בדחיפות.
מצאתי.
מיהרתי לחבר את סוג הדם לעירוי.
נשמתי עמוק כשראיתי שקצב הלב חוזר לעצמו והדם נכנס לגוף בצורה מספקת. צבע גופה חזר אליה.
הזזתי את שיערה הארוך מכתפייה והבחנתי בפיסות השיער שנשרו לה עקב התפיסה החזקה של הלורד.
תחושה של כעס עלתה בי.
"אני אקצר לך את השיער ברגע שתתעורי, מרסי." לחשתי.
כיסיתי אותה עם השמיכה וסגרתי את החלון שלא יכנס רוח לחדר.
ניגשתי חזרה לשידה שעליה נמצאים כל טפסי ירח הדם שלי.
YOU ARE READING
Monster
Romanceמה עושים כשהעולם פתאום מתפרק ונהפך למקום הכי נוראי לחיות עליו? בעוד שיצורים אשר חזקים ממך, מהירים ממך וחכמים ממך משתלטים על האנושות כולה? אז עוד כשהייתה ילדה בת 13, חשבה שערפדים נמצאים רק באגדות ובסרטים, עד שהעולם החל העולם להתפרק אט אט. כך גם היא...
