זיכרונות משם.

איימי.

אני שונאת את האלטר אגו שלי.

היא איתי מגיל שש. אולי מוקדם יותר, אולי מעט מאוחר יותר, אבל איימי פגשה את החברה הנצחית שלה בפריז ביום הולדת שש.

כל סיטואציה בחיי מאז שהיא איתי, אירעה לי פעמיים. במציאות, ואצל איימי. אצל איימי הכל הלך כל כך מושלם, כל כך חלק, היא יצאה תמיד זוכה וגם נראתה טוב. אצלי הכל הלך חרא, כל כך זבל, ויצאתי ילדה חרא וזבל בעצמי. איימי היא החברה המושלמת, שתמיד תעזור לך. אני בן אדם חמדן ומגעיל שמעמיד פנים שהוא נחמד. איימי מתגוננת מעולה מפני אלה שבאים לתקוף אותה. אני רק מרימה את הידיים להגנה, מתחננת בלב שזה לא כל כך ייכאב. איימי היא בן אדם חכם, אני בן אדם שמנסה להיות לפחות בסדר במשהו. איימי היא גאון במחשבים, אני עוד לא הבנתי כל כך איך מתפעלים אייפון. איימי דוברת בערך עשרים שפות מעולה, אני בקושי אנגלית יודעת. לאיימי יש את החברים הכי טובים בעולם, לי יש אנשים שאני צריכה להסתדר איתם כי אם לא אני אהיה בודדה. איימי מסתדרת עם ההורים שלה, ואני... אני אפילו לא אענה על זה.

במשפט הקודם כמעט כתבתי "ההורים שלי" במקום "ההורים שלה". בשניהם זה היה נכון, כי איימי היא אני המושלמת. זה כנראה התחיל מרגשות נחיתות בגן, והמשיך עד היום. כל חלום שהיה לי אי פעם איימי הגשימה כבר ממזמן. אני שונאת אותה, אבל אני לא אני בלעדיה. בלעדיה אני פשוט אדם שאין לו לאן לברוח. מבוי סתום. זה כל כך אירוני שהיא היחידה שיכולה לפתוח אותו.

תמיד חשבתי שאני אסתדר איתה איכשהו, עד לחלום שהיה לי. אני לא זוכרת את ההתחלה שלו, אבל אני זוכרת מישהו לבוש בברדס ובמסכה שחורה הורג עם סכין את כל היקרים לי. אני הייתי משום מה קשורה לעמוד, והסתכלתי בעיניים פעורות על השחיטה. כשכולם מתו, האדם עמד מולי והוריד את המסכה ואת הכובע של הברדס. היא עמדה מולי, בשיער מושלם ועור מושלם, עם פנים שרמזו שהיא לא מרגישה שום צער או כאב. זאת הייתה איימי, רק שהיה לה קעקוע על הצוואר. שמש שבתוכה ספירלה שבתוכה שמש קטנה יותר.

הקעקוע הזה רודף אותי.

אולי ביום שיגיע מישהו שיצליח לפתוח לבד את המבוי הסתום, היא תעלם ותעזוב אותי, קיבינימט.

* * * * * * *

"מה ציירת?" הוא שאל אותי ובחן את הציור. הסמקתי וניסיתי לתת לו תשובה מספקת. "אממ... זה...", מלמלתי.

"זה נראה כמו...".

* * * * * * *

"...יצירת מופת", השלים האוצר של המוזיאון והמשיך להתבונן בהתפעלות בציור השמן על קנבס שהוצג מולו. איימי חייכה בחיוך שבע רצון וטי ג'יי חיבק אותה מאחורה. "את רואה שאהבו את זה?" הוא לחש לה באוזן. לא היית צריכה לחשוש שזה נראה כמו...".

* * * * * * *

"...אוזניים של חמור", הוא אמר בגיחוך. ניסיתי לראות את זה בנקודת המבט שלו והבנתי שהוא צודק. האוזניים שלה האמת נראים כמו אוזניים של חמור. "טוב", רטנתי, "זה מה שקורה כשאני משתמשת ב...".

* * * * * * *

"...שמן על קנבס, למרות שזה היה יכול לצאת מקסים אם הייתי מוסיפה קצת אקריליק ופרפרים מצבעי מים. אני חושבת שזה נראה מקסים כשהפרפרים מקיפים אותה חצי שקופים, הלא כך?"

האוצר של המוזיאון הנהן ועיניו נצצו. "יש לך עוד יצירות כאלה להביא לנו?"

* * * * * * *

"כן", אמרתי ושלפתי ציור מערימת הדפים שעל השולחן שלי. "רואה? כאן דווקא צדקתי בפרופורציות".

"לא נכון, תראי איך זה היה אמור להיראות", אמר והתחיל לנאום. לעזאזל איתו.