זיכרונות משם.

ואז אני פשוט התחלתי לבכות.

פעם היה לי חלום נפלא.

אני עומדת מולו, ילד שאת פרצופו וקולו אני לא זוכרת. אנחנו עומדים באמצע מסדרון, מסדרון שאני לא זוכרת שראיתי אי פעם בחיי. אני עומדת מולו ומשלבת ידיים בהפגנתיות, מסתכלת עליו בזלזול.

"תשלוט בפה שלך אם אתה יודע מה טוב בשבילך", אני אומרת בכעס. הוא רק מסתכל עליי בעצב. אני לא ממש בטוחה אם הוא הבין את מה שאמרתי. הוא התקרב אליי צעד אחד, ואז התנפל עליי בחיבוק.

הייתי בהלם לכמה שניות, ואז התחלתי להיאבק בו. נשיכות, שריטות, מכות, מה לא. אבל לא לא הרפה, מחזיק את החיבוק חזק.

החלום הזה היה יכול להיחשב אצלי כסיוט מוזר אם הייתי מתעוררת בדיוק ברגע הזה. הייתי שוכחת אותו ונזכרת כעבור כמה חודשים, מספרת אותו בתור בדיחה. ואז הוא שוב היה נשכח.

אבל החלום המשיך. אחרי כמה דקות כבר לא היה לי כוח להיאבק, ופשוט עמדתי ונתתי לו לחבק אותי. לא זכרתי מתי הפעם האחרונה שמישהו חיבק אותי ככה.

ואז אני

פשוט

התחלתי

לבכות.

הערה שבאה שבוע אחרי שכתבתי את זה (כן, הפרקים מוכנים מראש) -

חלמתי את החלום השבוע, פעמיים. מיד אחרי שקמתי כתבתי מהר את השם של הבן אדם. אני לא סובלת אותו, אבל בו זמנית כל כך אובססיבית אליו. כן, זה אותו אחד, מסתבר. עכשיו גם לחלומות שלי הוא הגיע. מצחיק שאני אשכח אותו עוד חודש, כמו אלה שבאו לפניו.

עוד הערה שחשבתי עליה (רגע לפני שאני מעלה) -

עוד מעט הלימודים. בית ספר חדש.

הצילו