זיכרונות משם.

אני של פעם לא הייתה עושה את זה.

פאק, עוד מעט הלימודים.

אני יושבת עכשיו ומציירת על התיק שלי, בגלל שאמא שלי מצאה כתם פצפון שלא יורד בכביסה. זה בטח ירשים בבית ספר החדש, ייתן לאנשים סיבות לדבר איתי.

*אוף הצבע נמרח לי.*

האמת, לאחרונה אני מפתיעה את עצמי. פגשתי שתי חברות שלי מהאינטרנט, אחת ממודיעין ואחת מירושלים. הן היו ממש נחמדות ודיברנו כאילו אנחנו מכירות שנים.

לא היו שום רעידות. כמעט ולא היו פאשלות.

בכנס שהייתי בו ניגשתי לדוכן של מישהי שאני מכירה מפורום. היא לא מכירה אותי. רעדתי, כי היא בן אדם זר. קשה לי לדבר עם זרים.

אבל התחלתי לדבר איתה, היא התגלתה כידידותית מאוד ועכשיו אני מדברות בפורום.

אני של פעם לא הייתה עושה את כל הדברים האלה.

*השיערות שלו יצאו לי מוזר. צבעי אקריליק זה לא בשבילי.*

מעניין אותי אם בבית ספר החדש יהיה לי קל למצוא חברים.

*שיט יצא לו עור צהוב מידי!*

רשמו אותי לכיתה מדעית טכנולוגית, משמע אני אהיה המטומטמת של הכיתה, סתומה בכיתה של חנונים. אני לא אמורה להגיד חנונים אבל בכל זאת אומרת. אני יודעת כמה סטיגמות פוגעות.

*הצבע הלבן הזה מזכיר לי מרקם של טיפקס -,-*

אני אהיה סופרת בכיתה של מדענים. ציירת בכיתה של מתמטיקאים. אני אכשל בפיזיקה ואלך לשיעורי תיגבור.

*הציור הזה נהיה רק יותר ויותר גרוע.*

הסכמתי ללכת לשם רק כי אבא שלי שוב הרצה לי שאני אגמור כקופאית בסופר.

*בא לי לרצוח מישהו.*

אני לפחות מקווה שלא יהיה לי התקף חרדה על היום הראשון.

*לצייר זה קשה. המף.*

*אבל כיף.*