זיכרונות משם.

לא אדם חזק.

בשבוע הראשון שכולם התחילו לבוא עם חולצות קיציות, אני עוד נשארתי קצת עם ג'קט.

אף אחד לא שם לב.

אף אחד לא שאל למה.

רציתי כל כך לספר, אבל היה אסור לי. לא משנה כמה הזרועות האדומות כאבו, ולא משריפה מהשמש. הרגשתי חצויה בין שתי עולמות, נורמות חברתיות וצדק.

הצדק צעק שאסור לשתוק, אני חייבת להחזיר להם. זה כואב לי, שייכאב להם גם! יש לי זכות שזה לא יקרה לי, יש לי את הסמכות להתלונן לגורם מבחוץ.

הנורמות החברתיות צקצקו בלשונם. בזכותם את מה שאת, בזכות מה שהם עשו את מה שאת. אם הם לא היו עושים את זה, לכי תדעי מה היית יכולה להיות. עכשיו את בן אדם טוב יותר, ואי אפשר להכחיש שיש לזה חלק גדול בעניין. ואם תתלונני, יכול להיות שיפרידו אותך מהם,  יישלחו אותך למקום אחר. אבל את אוהבת אותם, לא משנה מה הם אומרים. את לא תתני לזה לקרות, נכון?

אני נקרעת. אני כל כך רוצה לצרוח את זה, לבכות בציבור. שיראו, שישמעו.

בפעם האחרונה שישנתי אצל בן דוד שלי, הוא רצה לתת לי סטירה בהפתעה. ראיתי את זה בא וחסמתי אותו, מתכוננת להתקפה נגדית.

ולרגע, ראיתי את עצמי כשהייתי בגילו. מניחה ידיים על הפנים, רק מחכה שזה יעבור כבר.

הכרתי את הפחד, את התחושה.

הרגע שאתה חושף שאתה לא אדם חזק באמת.

הרגע שבא לך שזה יחלוף מהר כל כך עד שלא תרגיש.

הרגע שאתה רוצה שזה לא ייכאב.

והחלטתי לעזוב אותו לנפשו.