זיכרונות משם.

האיש הירוק.

"אם במקרה, אני פוגש מישהו, שלא מכיר אותי וחושב שאני תינוק. אם במקרה אני פוגש מישהו כזה...

אני מיד מספר לו על האיש הירוק".

כמו בשיר של יהונתן גפן מהכבש בשישה עשר, לכל אחד יש איש ירוק. לדעתי האיש הירוק מייצג דרך חשיבה מקורית שאנחנו רוצים שכולם יראו. אנחנו רוצים שלא יחשבו שאנחנו ילדים קטנים.

אני זוכרת שבתחילת השנה המחנך חילק לנו דפים שבהם צריך למלות פרטים על עצמנו. כששאלו אותי מה אני שונאת, עניתי שכשמבוגרים לא מתייחסים אליי ברצינות. סלחו לי, אבל לפעמים אני יכולה לחדש לכם הרבה יותר. רק תנו לי צ'אנס! אם לא נתתם, אז אל תתלוננו שאני לא אכבד אתכם חזרה. עם כל הכבוד לחוקי האתיקה החברתית, אני לא אכבד מישהו שלא מכבד אותי חזרה. זה כולל מורים ואנשים זקנים.

אני זוכרת שגיכחתי ששאלו אותי ממה אני פוחדת. כתבתי "אין תגובה", מכיוון שאני לא הולכת לתת לאף אחד פרטים כאלה. לאף אחד, אבל לאף אחד, לא נתתי לדעת ממה אני פוחדת באמת. על הפחדים הקטנים שלי סיפרתי, כמו שאני לא יכולה להישאר לבד או הפחד מארונות פתוחים בחושך (אולי היו ילדים שפחדו מהמפלצת מהארון, אני עדיין פוחדת מרוצחים שבארון), אבל אני לא הולכת לספר את החולשות שלי לכל אחד.

כששאלו מה התחביבים שלי, עניתי בין השאר שאני אוהבת לצייר, לנגן, לשמוע מוזיקה (כל הסיגנונות, אבל בעיקר אר אנד בי, רוק אלטרנטיבי ושירים ביפנית). כשהמחנך הזמין אותי לשיחה אישית של התחילת שנה, הוא כל הזמן וחזר לסעיף הזה.

"שירים ביפנית? באמת?"

מסתבר שזה מיוחד מאוד, כי הוא די התרגש. מעולם לא היה לו תלמיד ששמע מוזיקה ביפנית. כל השיחה הוא חזר על זה, וחקר אותי על תרבות יפן. בסוף השיחה הוא הכריז שיהיה לו כבוד גדול ללמד אותי, מחוננת שכמותי.

בשיחת הורים הראשונה הוא אמר לאבא שלי שיש לו בת דגולה ששומעת שירים ביפנית. נו, מילא.

כי כנראה במקרה שלי, השירים ביפנית הם האיש הירוק שלי.