זיכרונות משם.

חבר ילדות.

לפעמים יש לי התקפי געגועים.

יש לי לחץ בחזה, אני מרגישה כבדות ורצון עז לראות...

מישהו לא ידוע.

אין לי מושג למי או למה אני מתגעגעת, אבל זה בא בהתקפים חזקים. אולי אני מתגעגעת למישהו שעוד לא פגשתי.

תמיד רציתי חבר ילדות. מישהו שמאז הגן חבר מאוד מאוד טוב שלי ולא הפסיק להיות. מישהו שמכיר אותי כמעט כמו שאני מכירה את עצמי, ולהפך. כמה חבל שאין לי אחד כזה. אני מחליפה חברים כל הזמן. אולי לא בתדירות גבוהה, כל שנה, שנתיים או שלוש - אבל הם תמיד מתחלפים. לרוב, כל מי שהיה חבר ממש טוב שלי פעם והפסקנו להיפגש הפך להיות מאוד מקובל חברתית. החברים הכי טובים שלי בגן, החברות הראשונות בכיתה אלף, בנות שאהבתי להסתובב איתן בכיתה ד'. כולם מוקפים בהרבה חברים ואומרים לי שלום לעיתים רחוקות. לפעמים אנחנו נפגשים במקום אקראי כלשהו ונזכרים בנוסטלגיה בימים ההם... ואז כל אחד חוזר לדרכו. זאת רק נוסטלגיה, למה שמישהו ירצה לחדש את הקשר איתי?

אני בסך הכל השקטה ההיא. היא לא מנודה אבל גם לא חברותית במיוחד, יושבת בכיתה עם פרצוף של תשעה באב ומעמידה פנים שזה סבל לדבר עם אנשים. היא מציירת, כותבת, מעצבת, שומעת מוזיקה, משחקת משחקי וידיאו ובטוחה שלא תתקדם לשום מקום בחיים.

אני לא יודעת מה עם שאר האנשים, אבל אדם כזה היה די מרתיע אותי.

כבר עכשיו אני די סולדת מעצמי. עצלנית שכמותה.