זיכרונות משם.

את שד.

"את רק רוצה צומי".

"את חושבת שכולם צריכים להתייחס רק אלייך".

"את שד. פשוט שד".

חלק מהדברים הוא אמר, חלק הראש שלי השלים כבר לבד. אם הוא היה יודע כמה זה השפיע עליי, הוא היה מתחרט. אבל הוא לא יודע. אף אחד לא יודע.

אני הרגשתי כאילו לקחו לי את הלב וסחטו אותו. האוויר מתרוקן מהריאות. כאב ראש בלתי מוסבר. אני לא יודעת למה זה כל כך משפיע עליי. זאת האמת, למה האמת כל כך מפריעה לי?

אני אומרת את אותם דברים לעצמי כל הזמן. אבל ברגע שהוא ציין את זה...

כאילו נתנו לי אגרוף בבטן. ושוב. ואז בפנים. ואז בבטן.

ושוב. ושוב.

רציתי לצרוח, רציתי לבכות. זה קורה שוב, רק מחוץ לבית. לעזאזל, הוא נשמע כמו אמא שלי. אבל הגירסה שלא פוחדת עליי, הגירסה שלא דואגת לי כי אני הבת שלה.

אבל אני כבר מיומנת, אני רגילה להיפגע. וכמו ילדה טובה, אני נושכת את הלשון ושותקת. לפעמים יורד דם, אבל יריקה אחת בכיור וזה עובר.

.

.

.

.

.

.

.

לא, אתה לא צריך להתנצל. זה בסדר.