זיכרונות משם.

ואני לא.

היא מוזרה בעיניי.

אני לא מדברת על עצמי, למרות שגם אני מוזרה. אני מדברת על מישהי אחרת שאני מכירה. היא כמו חידה.

היא הייתה מאז ומתמיד הטיפוס המקובל-המדהים-היפה-החברותי-המתחשב-המקסים-השקדן-החכם. היא יכלה להשיג כל דבר שרצתה מתי שרצתה, אבל היא לא ניצלה את זה. היא תמיד הייתה טובת לב והיא התנהגה כל כך יפה לכולם וכולם אהבו אותה.

אז מה בכל זאת כל כך מפריע לי?

העובדה שבן אדם יכול להיות כל כך טוב.

אני זוכרת שכשהייתי קטנה הלכתי אליה פעם, וכשאמא שלי באה לאסוף אותי לא עזרתי לה לסדר את החדר, שהיה מבולגן מכל המשחקים ששיחקנו. אמא של נזפה בי, אמרה שזה לא יפה. היא הציגה לי אותה בתור דוגמה ומופת, "תראי איזה ילדה טובה היא". ואני לא. ההמשך מעולם לא נאמר, אבל זה מה שהרגשתי.

קינאתי בה, רציתי להיות בן אדם טוב כמוה. אפילו שהיא נשפכה בפניי וסיפרה לי דברים לא כל כך טובים על עצמה, הם אף פעם לא היו גרועים. היא הביעה כל כך הרבה צער, ככה שאפילו כשהיא הודתה שעשתה משהו לא טוב היא הייתה מלאך. היא תמיד דיברה איתי, גם בזמנים שהתבודדתי בצורה קיצונית. היא תמיד התייחסה אליי בתור חברה שלה, גם שמלמלתי אליה סתם "שלום" כדי להיפטר ממנה. יש לה בית גדול ויפה עם הורים מדהימים. ההורים שלה מתים עליי, שמחים כל פעם שאני באה אליה. יש לי עניין כזה עם הורים, הם תמיד חושבים שהילדים שלהם צריכים לראות אותי בתור מודל לחיקוי. בא לי לצחוק להם בפרצוף.

לכו, קחו אותה בתור דוגמה. תראו איזה ילדה טובה היא.

ואני לא.

כתבתי פה קודם שבחיים לא פגשתי בן אדם טוב לגמרי. ובכן, הילדה הזאת לא עלתה לי בראש באותו הרגע. משונה.