זיכרונות משם.

say "I love you"

אני לא מאמינה שאני שוב צופה בסדרה הקיטשית הזאת, "תגידי 'אני אוהבת אותך'". זאת אחת מהסדרות האלה שאתה מרגיש צורך להגיד "אוווו!" וגם "יאאא איזה חמודיםםם!!!" כל שנייה. אבל בכל זאת אני רואה אותה, אפילו שלפעמים מתחשק לי לבכות.

יש באמת בנים כמו יאטו, שיירדפו אחרייך לא משנה מה? שיוציאו אותך מתוך בועת הבדידות שיצרת לעצמך, ייצרו לך חיי חברה ויגרמו לך לחייך?

הסיפור של מיי ויאטו שוב ושוב מעלה בי שאלות הנוגעות לחיי חברה שלנו בבית הספר. האם אנחנו ביריונים עד כדי כך הרבה? כל הילדים שאנחנו מתעללים בהם כאלה חסרי חשיבות שאחרי כמה זמן אנחנו שוכחים אותם?

אני בעצמי סוג של ביריון. אבל אני זוכרת כל אחד ואחת שפגעתי בהם. מהילדה ההיא בגן עד אליו. תמיד הרגשתי רגשות אשם בקשר לזה, אבל זה עבר לי. הזמן הוא הרופא הכי טוב.

מיי צודקת. למי שעבר ביריונות טוב שלא ינקום. מה נקמה תתן לך? אבל אם אתה בוחר לסלוח להם, אתה יוצא חזק. אני יודעת שזה נשמע בולשיט שמורים והורים מוכרים לנו, אבל זה נכון. די לשבת בצד ולשתוק. הגיע הזמן לדבר, להתבגר. אפשר להשלים. אולי בלב אתה עדיין תקלל אותם, אבל מבחוץ זה ייראה שסלחת. לא במודע, זה משפיע על הצורה שבה אנחנו רואים את הבן אדם.

אנשים חברותיים לא מבינים לפעמים מה הבעיה להשיג חברים. פשוט באים ומדברים, זה הכל. אבל יש אנשים שיודעים את זה אבל קשה להם לעשות את זה. ביסודי לא הצלחת להוציא מילה מהפה כשעמדתי ליד מישהו שאני לא מכירה (אלא אם זה היה דניאל. אבל דניאל הוא לא דוגמה, הוא מדבר רק אנגלית וגרמנית ואני רואה אותו פעם בשנה-שנתיים. למרות שאני קצת מתביישת אני לפעמים מצליחה לנהל איתו שיחה צולעת באנגלית. יש לי הרגשה שהוא חושב שאני לא חכמה במיוחד). עכשיו כבר יש לי שיטה איך להרגיע את עצמי ולהצליח לדבר, אבל אז לא היה לי. מיי משיגה חברים די בזכות יאטו. הוא הכיר לה אנשים, עשה הכל שיהיה לה חברה. אמנם בפרק אחד הייתה אי הבנה גדולה והוא גרם לה להרגיש בודדה, אבל הוא התנצל אחר כך. הכל היה אי הבנה אחת גדולה.

לקח לעתיד ומסר לדור אחריי - להירגע, קודם כל. לזמזם את השיר so what של פינק, כי הוא באמת עוזר לביישנות, והכי חשוב - לחייך. ברגע שאתה או את עושים את זה, אין דבר שיעמוד בפנייך - מלדבר עם אנשים עד ללסלוח לביריונים.

אני מדברת מניסיון.