בבקשה תקראו את זה, אני מצטערת שלקח לי המון זמן לפרסם את הפרק הזה... הוואטפד כבר לא בית בשבילי... פעם הייתי נהנת פה והיום אני רואה שכולם חוץ מחברות שלי נמצאים פה נטו בשביל שיהיו להם צפיות ותגובות, כדי שיהיו להם עוקבים ואז הם ירגישו שהם שווים משהו. אני לא כזאת וזה גרם לי להתרחק מכאן... את הסיפור הזה ואז השני שלי אני אסיים כי כבר התחלתי ואולי... אם האווירה תרגיש לי טובה שוב אני אמשיך לכתוב. אני רוצה הערכה לסיפורים שלי, חשוב לי לדעת מה חושבים עליו לא בגלל כמות התגובות אלא בגלל התוכן שלהן, אני רוצה לדעת אם אני שווה משהו עם ביקורת בונה ולא עם תגובות של "פרק יפה" ואני מקווה שאני אקבל את זה כי הסיפורים שלי, היצירות שלי, אלה הדברים בין החשובים לי ביותר.
דבר נוסף, אני מאוד חלודה בגלל שלא כתבתי כמה חודשים טובים ואני באמת אצטרך הערות, אם זה טוב, מה לא בסדר וכו. אשמח לזה גם.
זהו, חפרתי יותר מידי חחח קבלו את הפרק ובבקשה תראו לי הערכה.
~~~~~
הבוקר הגיע, השעה כבר הייתה עשר ונאמג'ון בקושי קם ממיטתו בגלל ליל אמש, בלת ברירה הראפר קם מהמיטה, נזהר כמה שיותר כדי שלא יעיר את הצעיר אשר ישן בשלווה למרות מאורעות הלילה הקודם.
הוא רצה לדעת מה בדיוק קרה אתמול, הנשיקה שלהם הייתה משונה מידי ולא הייתה לו הרגשה שלאלכוהול היה קשר לזה, מחליט שיבדוק זאת באינטרנט בהזדמנות והולך לחדר האמבטיה כדי להתארגן בגלל שהבטיח ללכת עם ג'ימין למשטרה כדי לחפש אחר משפחתו.
הבלונדיני ישן עמוק, חולם שוב ושוב על מפגשו עם המלאך אשר נקטע באמצע ולא נותן לצעיר לדעת מה קרה בסוף השיחה, הוא שמע קול מעורפל מדבר כשנפל אך לא הצליח להזכר מה הוא, מנסה כמה שיותר לפני שהפרט הקטן הזה לא יעלם ממוחו ברגע שיתעורר.
ג'ימין לא הבין מה הולך סביבו, הבחור השני נעלם כלא היה, הוא פשוט התנדף באוויר כמו הרוח והשאיר את ג'ימין לבדו במקום הזר הזה לבדו.
"אל תפחד, תאהב את עצמך ואז הכל יסתדר." הוא שמע את הקול של אותו בחור מהדהד באוזניו שניה לפני שהרגיש את הכיסא שתחתיו נעלם, "מי אתה?" הוא שאל בפחד, בדיוק לפני שהחל ליפול לתהום עמוקה ואפלה.
החלק הזה חזר במוחו שוב ושוב, יודע ששמע את התשובה לשאלתו האחרונה אך לא זוכר מה היא, הוא כבר היה עם רגל אחת מחוץ לגן העדן בזמן שהתשובה נאמרה והיא נשארה מאחור במקום לצאת ביחד איתו את העולם הגשמי.
"מיכאל"
ג'ימין פקח את עיניו, סורק את החדר שמולו אך לא חושב על דבר מלבד מה שנאמר בחלומו "מיכאל..." הוא חזר על דברי האדם המכונף בקול, לא צריך להבין יותר מידי מאשר כך שמדובר במלאך הדגול והמופלא, משהו בו האמין שזו לא הייתה רק הזיה, שכל זה היה מציאותי, שהמציאות שהתרחשה במוחו לאחר שהתעלף הייתי מעבר לאשליה.
ג'ימין קם במהירות מהמיטה, לא מייחס חשיבות לכאבי הראש שתקפו אותו ומנסה ללכת כמה שיותר מהר לראפר שכנראה היה בסלון או במטבח, מנסה שלא להתרכז בכאבים ברגליו ולא בצליעתו שעיקבה אותו.
"קים נאמג'ון!" הוא קרא, בדיוק פונה לייד הדלת של חדר האמבט ורואה את הבחור הגבוה יוצא משם, הוא צלע לעברו ונתמך בגופו החסון והשרירי כדי שלא יפול.
נאמג'ון בדיוק סיים להתקלח, לובש על עצמו בוקסר שחור וצמוד והחל לייבש את שיערו בעזרת אחת המגבות שנחו שם. הוא שמע את הצעיר קורה בשמו ומיד יצא לבדוק מה קרה, פוחד שמשהו לא בסדר.
הוא עמד שם, באמצע ביתו כשהבלונדיני נתמך בגופו, ולא הבין מה קרה. "אתה בסדר?" הוא שאל בשקט, מניח את אחת מאצבעותיו על הפצע הקטנטן שהיה לג'ימין בצד פיו ומלטף אותו קלות, מצטער שגרם לשני להפצע למרות שלא כיוון לכך.
"אני בסדר גמור... אני רק..." הצעיר החל לדבר, לא מוצא בדיוק את המילים הנכונות כדי להסביר לנאמג'ון את כל מה שקרה בלילה. "אתמול כשהתעלפתי... קרו לי כמה דברים... ראיתי אותם... אני חייב לדעת אם זה נכון" הוא התחיל להסביר, נע במקומו מחוסר בטחון עצמי ומשפיל את מבטו, לא רוצה שאר אם יחשוב שהוא מוזר.
הראפר לא לגמרי הבין מה הצעיר רוצה, הוא גם זכר שברגע שהתעלף הוא ראה את עצמו עומד מול שער לבן ויפייפה במקום עוצר נשימה בעל שמים כחולים וצלולים, נטולי עננים. אך במהירות זה נמחק ומיד לאחר מכן התעורר, חושב שאולי ג'ימין ראה את אותו הדבר. "מה אתה רוצה לעשות?" הוא שאל, נותן לצעיר להסביר את עצמו עד הסוף כי עד עכשיו הוא לא עשה זאת.
לג'ימין לא לקח הרבה זמן להגיב לאחר ששמע את שאלתו של השני, הוא רכן קדימה, כמעט מצמיד את שפתיהם בשנית, "נשק אותי".
נאמג'ון שמע את המשפט הקצרצר הזה שגרם לליבו לפרפר ולצמרמורת לעבור בגופו, הוא באמת נמשך אל השני ולהרגיש את שפתיו על שלו היה משהו שבדרך כלל לא היה מסרב לו, אך משהו בו... משהו בו מנע ממנו לעשות זאת, משהו בו צעק שזה פשוט לא אפשרי, שפשוט אין סיכוי לתת לזה לקרות, במיוחד אחרי המקרה המוזר שקרה לשניהם בלילה. "מצטער ג'ימיני... אני לא רוצה שתפגע שוב" הראפר אמר לאחר שהרגיש את החשמל הזורם בניהם כששפתיהם היו במרחק של מילימטר אחד מהשני, "אני לא יודע מה זה... אבל אני מפחד שזה יעשה לך רע" הוא המשיך, מסביר את דבריו יותר לעומק.
"נאמג'ון, בבקשה!" הצעיר המשיך לבקש, מחזיק חזק בכתפיו של האחר ולא מתרחק, גורם לכעס למלא את גופו של הראפר, כעס שהיה חבוי בצללים ואף פעם לא יצא ממנו אל העולם, כעס כזה שהצליח לשגע אותו לגמרי עד שכבר לא הצליח להחזיק את עצמו ודחף את הצעיר ממנו, גורם לו ליפול לרצפה בגלל חוסר היציבות שלו שנגרם כתוצאה מכך שרק התחיל ללכת לפני יום. "אמרתי לא אז לא!" הראפר צעק, קולט במהירות מה עשה ומיד עוזר לשני לקום, מתנצל על ההתפרצות הקטנה שלו. "זה, פשוט... אנחנו לא מכירים, אני בדרך כלל לא עושה דברים כאלו... ומה שקרה אתמול... זה היה מוזר מידי..." הוא אמר, מסביר לעצמו יותר מאשר לשני את כוונתו, בעצם מנסה למצוא את הסיבה לפחד שריקד בליבו.
"התעוררנו מאוחר מידי... לא נספיק ללכת עכשיו למשטרה, אני אשמח אם תצטרף אלי לחזרות... ומשם ניסע לתחנה?" נאמג'ון הציע, לא רוצה לעזוב את הילד הזה שהיה נראה כה מפוחד ומבולבל באותו הרגע לבד. הבלונדיני הנהן קלטות בראשו מבין שבאמת עבר את הגבול, אמנם הוא הרגיש שזה היה אמיתי לגמרי אך אולי כל זה היה פשוט אשליה אחת גדולה שמוחו ייצר עבורו כתוצאה מכמות השתיה הגדולה ששתה... כן, זה כנראה זה, נאמג'ון צודק. זה מה שג'ימין אמר לעצמו באותו הרגע, שכל זה היה פשוט מקרה מוזר שנגרם רק בגלל האלכוהול ולא מעבר. שהאדם, לא, המלאך יפה התואר שדיבר איתו לא באמת היה קיים.
YOU ARE READING
Beyond the reflection(nammin)/גמור
Fanfiction"איך קוראים לך?" נאמג'ון הוסיף, בוהה בעיניו המהפנטות של השני. ראשו של הבחור החל לכאוב נורא לאחר ששמע את שאלתו של השני, כאילו מוחו עומד להתפוצץ, הוא התכווץ ותפס בראשו, שומע לחישות בשפה שהוא לא מכיר, "אני לא יודע..." תתארו לכם שיום אחד בחור זר ויפהפה...
