Beyond the reflection(nammin)/גמור

פרק 2- להשתיק את הקולות

לא ערכתי אז אם יש טעויות בבקשה תגידו לי.
בנוסף, אני אשמח לתגובות והערות על הסיפור כי זה ממש חשוב לי.
~~~~~~~~~~

שחור, הכל היה שחור והינה פתאום נקודה לבנה מופיעה באמצע שדה הראייה שלו, הנקודה גדלה וגדלה עד שכמעט ולא נשאר שחור, ולבסוף היא גדלה כל כך עד שכל האופל נעלם מן ראייתו.

ג'ימין פקח את עיניו והתרומם ממקומו בחדות, מסתכל סביבו ומוצא את עצמו בתוך מיטה רחבה ונעימה אך לא זוכר כלום ממה שקרה, "מ-מה קורה פה...?" הוא שאל בחור מסויים שישב לידו, הוא זכר את הפנים האלו ומשום מה הרגיש בטוח בחברתו. "ג'ימין אתה בסדר? אלוהים! אני כל כך דאגתי לך!" הבחור אמר בדאגה וקפץ לכיוונו בדיוק כמו שעשה לפני כמה שעות בודדות, תופס בידו של הבלונדיני הקטן ומחייך בשמחה שהילד בסדר גמור. "אני... ג'ימין?" הוא שאל, הוא החל לחשוב על השם שלו משום מה לא זוכר שככה קראו לו, "מי אתה?" הוא הוסיף ושאל, מובך מהשאלות שכנראה היו מוזרות בשביל האחר.

"כן אתה ג'ימין... אתה לא זוכר את מה שקרה לפני?" נאמג'ון ענה לשני, פוחד שהשני שוב איבד את הזכרון, "אני נאמג'ון, אתה נמצא עכשיו בבית שלי אחרי שהתעלפת בחוץ..." הוא הוסיף, מספר כבר את כל הפרטים כדי שהשני לא יצטרך לשאול ולהתאמץ לזכור.

'נאמג'ון... נאמג'ון...' קולות צעקו בראשו של הבלונדיני, גורמות לראשו לכאוב, מרגיש שציפורניים שורטות את פנים גולגלתו ומועכות את מוחו ששרף מכאבים. "כואב לי! תעשה שזה יפסיק!" לפתע הוא צעק, שוב מכסה את אוזניו בידיו הרועדות מפחד וכאב, הפעם נאמג'ון לא התכוון לתת לשני להתעלף שוב ותפס בידיו, לא נותן לו להרחיק את עצמו מן העולם "תסתכל עלי! מה אתה מרגיש? מה קרה?" הוא שאל את האחר, פוחד שזו אולי מחלה או כאבים שנגרמו מהנפילה של האחר בבוקר. "תגרום לקולות להפסיק לדבר! בבקשה!" ג'ימין בכה, מתפרק לאט ונכנע שוב לקולות שגורמים לו לעצום את עיניו ולחזור לחושך שחיכה לו.

הראפר לא רצה שהשני יאבד הכרה שוב, הוא לא היה מסוגל לשבת שוב ולחכות בחוסר סבלנו לשני, לראות אם הוא בסדר או לתהות אם להזמין אמבולנס. הוא תהה על איזה קולות המלאך הקטן דיבר אך כרגע זה לא עניין אותו אלא בריאותו של השני הייתה בעדיפות ראשונה ומעל הכל, "ג'ימין תסתכל עלי, אתה לא עוצם את העיניים אתה שומע? תצעק! אני רוצה לשמוע אותך צועק וככה אתה לא תשמע אותם מדברים טוב?" הוא אמר בקול, מנסה לתפוס את תשומת ליבו של הנער הסובל ולמזלו הטוב הוא הצליח לעשות זאת.

ג'ימין צרח בקול חזק כל כך שאם היה עולה אפילו בחצי טון הוא היה מצליח לנפץ את כל כלי הזכוכית בביתו של נאמג'ון, הנער צרח שוב ושוב, משתיק את ההתלחששויות והצעקות בראשו.

לאחר שסוף סוף נרגע, הוא נשכב אחור על המיטה, מתנשם ומתנשף בחוסר שליטה. "כואב לי..." הוא לחש לשני, אמנם הקולות נעלמו אך הצלקות שהשאירו עוד היו טריות והן שרפו אותו מבפנים. נאמג'ון התיישב על המיטה וליטף את שיערו של האחר, כאב לו שהשני צריך לעבור סבל שכזה, הוא רצה לעזור לו לעבור את ההתעללות שעבר ולפתוח דף חדש בחייו, דף שבו הקולות נשארים בחדרם החשוך בפינה של המוח, בפינה שממנה הם לא יצאו עוד. "אני כאן בשבילך, אל תדאג אני אעזור לך, זה יעבור בקרוב רק תשאר איתי טוב? אל תתן להם לדבר, תגרום להם להקשיב" נאמג'ון אמר בעדינות לשני, מנסה לגרום לשני לשמוע אותו ולא נותן לו לחשוב כל הקולות, לא נותן לסבל לשלוט עליו.