חצי שנה עברה מאז שנאמג'ון התאשפז בבית החולים, יומיים לאחר שהגיע לשם הוא נעמד שוב על רגליו וחזר לחברה בה עבד כדי להתאמן ביחד עם זוג חבריו ללהקה כל האלבום הבא שלהם.
הוא כבר השלים עם העובדה שהזכרונות האחרונים לפני ההתעלפות היו בסך הכל חלום, שהצעיר בעל השיער הבלונדיני והחיוך המלאכי שהביא לביתו היה רק דמיון, מן תעתוע כזה שגרם לדבר המופרח הזה להראות אמיתי לגמרי.
"עבודה טובה, נמשיך מחר." הראפר אשר היה גם מנהיג הלהקה אמר, מוריד את האוזניות מאוזניו ומתקרב יותר לזוג חבריו, יונגי והוסוק, אשר באמת היו שם, באמת היו קיימים ובאמת היו לצידו במשך תקופה ארוכה בחייו, אלו הם חבריו אשר אותם הוא אהב יותר מאשר את העולם, עליהם הוא סמך ורצה להגן, הם היו אמיתיים! וזה מה שגרם לו לאהוב אותם כך. הם לא היו אשליה שמוחו יצר בשבילו, הם לא נוצרו בידי אותו הדמיון המפותח שגרם לו להתגעגע לבלונדיני בכל לילה, הם נוצרו מיידי הורים אמיתיים, הורים העשויים בשר ודם, וכך גם היו הם.
השלושה הלכו בחזרה לביתם, הם גרו באותה שכונה ובמרחק כמה בתים זה מזה. נאמג'ון נכנס לביתו ראשון בזמן שחבריו המשיכו לכיוון דירתם, מרגיש את הקור והבדידות ששררה במקום. הוא מעולם לא היה זקוק לחברים כמו שהיה זקוק עכשיו, הוא אהב להיות לבד בעבר, הוא זכר שאהב להיות לבד! אך משהו... משהו שקרה לפני שהגיע לבית החולים, שינה את דעתו.
"ג'ימין... למה אני עדיין מתגעגע אליך? אתה לא אמיתי..." הוא מלמל לעצמו לפני שהחליט, בפעם האלפית בערך, שהוא ילחם בבדידות עם שתיה חריפה, בטוח שזה מה שיעלים את הכאב בסופו של דבר.
הראפר יצא מביתו, לא שוכח לחבוש על ראשו כובע ולהרכיב משקפי שמש כדי שאף אחד לא יזהה אותו.
הוא נעל את הדירה ואת השער של הגינה, יוצא לרחוב ובודק אם אין שם אף אחד שנראה כמו מעריץ או אדם שיגרום למהומה.
נאמג'ון הלך מהר לחנות, לוקח ארבעה בקבוקי סוג'ו ושישית פחיות בירה, חושב שזה יספיק לו לאותו היום.
הוא שילם עליהם, לוקח את דבריו בזוג שקיות ויוצא בחזרה לרחוב, מרחק ההליכה אל ביתו ארך כחמש דקות ולכן לא הייתה לו שום בעיה ללכת ברגל ולא ברכב.
נהנה מהאוויר שיש בחוץ, לא כמו האיזור החנוק של ביתו, איזור שלמרות שהיה בו אוויר, הוא לא הורגש, איזור שבכל פעם שהיה מגיע אליו לאחר שחזר מהאשפוז, הוא היה מרגיש גוש בגרון, חנק ומחסור בחמצן, כאילו שאין שם חיים בכלל, כאילו שהחיים נעלמו מסביבת מגוריו, בדיוק כמו שג'ימין נעלם...
הוא פנה לשכונה שלו, שוב פעם סורק את הסביבה, בודק שאין אף אחד חשוד. רק אדם אחד נראה באופק ולכן נאמג'ון הלך בנוחות, לא פוחד שיקרא לו משהו.
הוא המשיך להתקדם לביתו, מתקרב אל האדם שהלך לכיוונו,
הם כבר היו מספיק קרובים כדי שהראפר יראה את הזר בבירור.
גופו היה צנום ופנוי עדינות עד מאוד, לחיים ורדרדות, כאילו שמלאך נשק להן, שפתיו היו נפוחות ועיניו הוסתרו מעט תחת שיערו הבלונדיני והצבוע שכבר גדל מאז שצבע ולכן קצוות שיערו היו שחורות.
הוא היה מוכר, מוכר מאוד, כאילו שראה את האדם הזה כבר...
ג'ימין!
השקיות שהאיידול החזיק נפלו בבת אחת מידיו, בקבוקי הסוג'ו התנפצו ופחיות הבירה התקמטו ונהרסו, אך זה לא עניין אותו. הבחור מהחלום, הבחור שהתאהב בו, הוא עמד מולו,
הוא היה אמיתי!
הבלונדיני שראה את הקניות של הראפר נופלות, מיד רץ לעזרה, מרים את השקית עם הבירה, לפחות מה שנשאר ממנה, ומגיש אותה אל השני.
"א-אתה בסדר? אתה צריך עזרה?" הנער שאל, רואה את השני לא מגיב, רואה את השני קופא במקום ורק אז הוא הבין... השפתיים האלו... הדבר היחיד שנגלה אל מול עיניו מהבחור שהסתיר את עצמו, הוא הכיר אותן, הוא ראה אותן, הוא בחן אותן,
הוא הרגיש אותן...
הוא היה בטוח בכך, לא יודע למה בדיוק, הרי זה לא הגיוני, הוא והשני מעולם לא נפגשו...
הראפר הוריד את המשקפיים מעיניו, רוצה לראות את השני טוב יותר, רוצה לדעת אם הוא זה באמת הוא, רוצה לדעת אם מוחו לא משחק איתו שוב.
"אני מכיר אותך..." הוא לחש, יודע שזה נשמע מוזר, אך הוא פשוט לא יכול להתעלם מהרגשות שלו שהיו קיימים במשך חצי השנה האחרונה, לא יכול להתעלם מהאהבה שהייתה לו לג'ימין... לבחור שחשב שהיה בסך הכל פרי דמיונו, והינה, הוא עומד כאן מולו.
"אתה גם מוכר לי..."הבלונדיני לחש, בוחן את פניו של הראפר שנגלו לו במלואן, העיניים העמוקות ומלאות החכמה האלו... היו ככה מוכרות, מושכות אותו אליהן ומטביעות אותו, עמוק עמוק בתוכן, גורמות לו להזדקק לאוויר, לא כדי לנשום בשנית, אלא כדי להמשיך לטבוע בהן עד שלא יצטרך להפסיק להסתכל עליהן.
"ג'ימין?" האיידול שאל בשקט, זוכר שזה היה רק כינוי שנתן לשני אך אולי, אולי משהו מהכינוי הזה נשאר בזכרונו של השני.
צחקוק קטן נפלט מפיו של הנמוך, חיוך נפרש על פניו, והראפר כבר הבין מה קורה; הוא אמר שטות, עכשיו הבחור מולו יודע שהוא הוזה, עכשיו הבחור שדמה עד מאוד לאדם שאהב, לאדם מהחלומות שלו, יבין שכל זה פשוט שטויות וילך ממנו, ישאיר אותו לבד שוב...
אך לא.
"נאמג'ון..." הוא לחש, מתקרב אל הראפר עוד יותר ויותר, מניח את השקית שהחזיק על הרצפה ולאחר מכן שם את ידיו על כתפיו של הגבוה ממנו.
"ידעתי שלא היית סתם חלום!"
לפעמים, התכניות של האל גדולות.
לפעמים, השידוך בין בני אדם לא יכול להתקיים בצורה טבעית.
לפעמים, רק לפעמים, האהבה בין אדם לאדם אחר כה גדולה עד שהאל צריך להתערב כדי לאחד אותם, גם אם זה אומר לגרום לשניים מבניו, לשניים מהמלאכים, המגנים של העולם ושומרי גן העדן, ליפול.
הרי אחרי כל נפילה, כל אחד חייב לקום, ואם לא יקום, לא יהיה המשך לסיפור.
הסוף.
~~~~~
הסוף שלי הוא סוף סגור, לאחדים הוא יראה כך ולאחדים הוא יראה פתוח, כל אדם רואה את הסביבה בצורה שונה, כך גם את הסיפור.
יש שיגידו שזה הגורל עשה, שאלוהים חיבר בין שתי נשמות דרך המלאכים,
ויש יגידו שכל זה היה חלום, וזה היה רק מפגש בין זוג חולי נפש שמצאו את הנפש התאומה שלהם ברחוב אחרי שחלמו עליו.
כך או כך, הסיפור פה נגמר.
תודה לכל מי שקרא💜
מזכירה שיש לי סיפור על עצמי שבו אני מודיעה חדשות, (כגון, פיק שיעלה בקרוב.) אשמח אם תעקבו אחריו כדי שתהיו מעודכנים. 💜💜💜
ואשמח אם
YOU ARE READING
Beyond the reflection(nammin)/גמור
Fanfiction"איך קוראים לך?" נאמג'ון הוסיף, בוהה בעיניו המהפנטות של השני. ראשו של הבחור החל לכאוב נורא לאחר ששמע את שאלתו של השני, כאילו מוחו עומד להתפוצץ, הוא התכווץ ותפס בראשו, שומע לחישות בשפה שהוא לא מכיר, "אני לא יודע..." תתארו לכם שיום אחד בחור זר ויפהפה...
