קחו בחשבון לפרקים בהמשך שאני ממש לא מרוכזת אז אני לא שמה לב לשגיאות כתיב וטעויות מקלדת, אשמח אם תתקנו אותי.
קריאה נעימה
~~~
עברה פחות משעה מאז שנאמג'ון יצא מדלת ביתו, ג'ימין החליט שהוא ינסה ללכת קצת, ינסה להרגיש נורמאלי ולא מעמסה, לא משנה כמה זה כואב. הוא כיבה את הטלוויזיה והתכוון לקום ממקומו, "ג'ימין, אתה מסוגל" לחש לעצמו לפני שהחל לזוז, באמת מנסה להאמין במילים שלו. הוא הניח את רגליו על הרצפה הקרירה, מנסה להתרומם בכל כוחו, מרגיש את ליבו הולם במהירות מרוב הפחד ותוהה מה יקרה אם ייפול ולא יצליח לקום, מה יקרה אם הוא יצטרך לחכות לנאמג'ון בחוסר אונים כי הוא פשוט לא יוכל לעשות דבר.
לבסוף הבחור הצעיר הצליח לקום, מרגיש את רגליו הרועדות שזעקו מכאב, היה לו קשה להחזיק את עצמו יותר מידי. הוא נפל לאחור, שמח שהייתה ספה במקום והוא נחת עליה, "בבקשה אלוהים, בבקשה, בבקשה תן לי את הכוחות האלה, תן לי את היכולת להתמודד עם הכאב הזה כדי שאני לא אעמיס על נאמג'ון." הוא עצם את עיניו והתפלל בליבו, מקווה שבאמת יש מישהו שמקשיב לתפילותיו. "בבקשה תביא לי לפחות ללכת כדי שאני אסתדר לבד בחוץ, יום וחצי אולי זאת לא הייתה בעיה בשביל נאמג'ון אבל הוא לא יכול לעזור לי לנצח!" הוסיף, הוא נעמד בשנית, לא נכנע לסבל שלו, מרגיש את הכאב מפלח את כפות רגליו אך ניסה לא לייחס לזה חשיבות, "אני אצליח!"
הוא פשוט עמד במקום, לא רוצה לזוז אלא רוצה להתרכז בשיווי המשקל לפני שיפנה להליכה. זה שרף, הוא באמת הרגיש כאילו שהייתה אש בוערת מתחתיו והוא עמד בדיוק מעליה, מרגיש את הכוויות והצלקות מצטברות על רגליו ובנוסף את הדמעות שהחלו לזלוג מעניו.
"אני לא מוותר, בשביל נאמג'ון, אני פשוט לא מוותר!" הוא אמר לעצמו, ספק צעק. החליט שהוא עמד מספיק זמן, זמן שהרגיש לו כמו נצח. הוא החליט להתחיל לזוז, הוא הרים את רגל ימינו אך לא הספיק אפילו להניח אותה וכבר הרגיש את כל גופו נופל קדימה, מצליח ליפול על ידיו ולא לפגוע בעצמו יותר מידי אך זה עדיין כאב, רגליו כמעט זעקו כבר מרוב הכאב שהרגיש ונשימתו נהייתה מהירה מרגע לרגע, כאילו רץ עכשיו מרתון.
הוא התיישב על ברכיו בתסול והרגיש את הדמעות זולגות במורד פניו, "אל תתיאש, אתה תצליח" הוא פתאום שמע קול נעים, רך ועדין מדבר איתו, כאילו היה זה מלאך שנשלח אליו כדי לעזור לו. "מ-מי אתה?" הוא שאל, מעט נלחץ מכך שהוא מתקשר עם הקולות בראשו ופתאום, הם לא היו כאלו מאיימים כמו שהיו לפני כן, הוא הבין את הקולות והם אף עודדו אותו להמשיך ולנסות. הוא התיישב ונשען על הספה מאחוריו, מרים את ראשו לתקרה אך פתאום הכל נהיה שחור, הוא עצם את עיניו במהירות, מרגיש את ראשו כואב עד כדי כך שהוא יוכל להתחיל לדמם בפנים אך במהירות זה נרגע, הכל עבר והוא פקח את עיניו באיטיות, מגלה לפניו דבר שהיה פשוט מדהים, הוא ראה דבר שלא יכל אפילו לדמיין בכל ימי חייו, שמיים צלולים, בצבע תכלת ואפילו שהמקום היה מואר מקרני שמש, הכוכבים והירח נגלו לפניו, נוצצים ובולטים בדיוק כמו שראה בלילות. אמנם המקום היה יפייפה אך הוא נבהל, הוא ידע שזה לא אמיתי והוא ממש לא רצה לתת לקולות האלו שליטה במוחו, יוצא במהירות המירבית מתחושת האוטופיה שעטפה אותו.
"מה קורה פה? מי דיבר איתי קודם? בבקשה תענה לי! איפה אני?! למה אני לא בבית של נאמג'ון?!" הוא שאל מליוני שאלות בבת אחת, רוצה לקבל תשובה אבל כל מה שהיה זה שקט. הוא רצה לצאת משם, הוא רצה לחזור למציאות, לחזור לבית החמים והנעים של נאמג'ון ולא משנה כמה יפה היה המקום אשר ראה. דמעות זלגו מעיניו וגופו רעד, הוא הרגיש תחת השפעת סמים, הוא הרגיש שמישהו או משהו שולט לו במוח ומסרב לעזוב אך לא היה לו מה לעשות, פשוט יושב שם ומחכה, מחכה לקול הזה שיסביר הכל, מחכה שההשפעה של הסיוט המתוק הזה תעבור והוא ימצא את עצמו שוב פעם בסלון אשר היה בו כמה דקות קודם לכן.
לאחר זמן שהיה נראה כמו נצח, זמן בו ג'ימין רק ישב ובהה ב'נוף' הלא אמיתי שהיה לפניו, הוא שמע שוב את אותו הקול לוחש לו, כאילו היה עסוק ונזכר רק עכשיו לענות, "אתה בבית... רק תקום ואז תוכל לחזור..." הוא שמע את הקול אומר, מתפוגג משדה שמיעתו וכך התמונה שראה, נעלמת והופכת לכתם שחור שנעלם במהירות ושם, מול עיניו, היה אותו החדר בו הוא היה נמצא במציאות, סלון ביתו של נאמג'ון, לא מאמין שאפשר להיות ככה שמח כמו שהיה באותו הרגע. הוא החליט לנסות שוב ללכת, אמנם הוא פחד מהקול הזה אך זה לא היה לו איכפת, הוא רצה להוכיח את כולו לנאמג'ון.
ג'ימין קם במהירות ובחוסר יציבות ממקום ישיבתו, עומד על הרצפה הקרירה ומנסה לא לחשוב על הכאב שפילח את כפות רגליו. "נאמג'ון, אני אצליח, אתה עוד תראה" הוא לחש לעצמו, פורש את ידיו לצדדים כדי לשמור על שיווי משקל ומרים מעט את רגל ימינו, מוריד מייד כדי לא ליפול וחוזר על הפעולה עם רגל שמאל, קולט לאט לאט את הדרך בה הכל נעשה.
הוא חזר על הפעולה עוד כמה פעמים עד שהחליט שהוא יכול ללכת, עושה צעד קטן, כמעט גורר לגמרי את הרגל על הרצפה אך זה לא היה לו איכפת, הוא הצליח לזוז, הוא הצליח ללכת והוא הצליח להתקדם צעד נוסף אל עבר המטרה שהציב לעצמו- לא להיות מעמסה על נאמג'ון. באיטיות מייסרת הוא התקדם עוד ועוד, מגיע למטבח ומתיישב כל אחד הכסאות, מרגיש מותש לגמרי, קולט שכולו מכוסה זיעה מהמאמץ הרב שעשה, חושב האם ללכת למקלחת או לנסות ללכת עוד קצת.
בסוף מחליט להכנס מעט למקלחת, להרגיע את עצמו כדי להיות רענן ונקי לקראת בואו של הראפר אליו הוא כבר התגעגע יותר מידי, למרות שעברו רק כמה שעות בודדות מאז שראה אותו לאחרונה.
~~~~~~~~
אז... אין לי כלכך השראה או מוטיבציה לכתוב את הסיפור... אני ממש רוצה ובאמת מנסה אבל זה דיי מבאס לכתוב לכמות כזו קטנה של אנשים, כאילו שחזרתי לתקופה שכמעט ולא היו אנשים שאוהבים קייפופ בוואטפד... אשמח אם תשתפו חברים וחברות ותמליצו להם, אם אהבתם כמובן...
בנוסף אני מצטערת שהפרק הזה קצר, אשתדל להעלות עוד אחד בקרוב.
YOU ARE READING
Beyond the reflection(nammin)/גמור
Hayran Kurgu"איך קוראים לך?" נאמג'ון הוסיף, בוהה בעיניו המהפנטות של השני. ראשו של הבחור החל לכאוב נורא לאחר ששמע את שאלתו של השני, כאילו מוחו עומד להתפוצץ, הוא התכווץ ותפס בראשו, שומע לחישות בשפה שהוא לא מכיר, "אני לא יודע..." תתארו לכם שיום אחד בחור זר ויפהפה...
