לאחר התארגנות קצרה, מלווה בשתי כוסות קפה לזוג הבנים שראשם עוד כאב בגלל ליל אמש הם יצאו מהדירה אל החברה בה עבד נאמג'ון. ההליכה לא הייתה ארוכה, אמנם היה לנאמג'ון אוטו כי הוא יכל להרשות לעצמו אך מזג האוויר הנעים שהיה בחוץ שכנע אותו לוותר על הנסיעה.
שני הבחורים הגיעו במהירות וכדי שהעניין לא יהיה מוזר לג'ימין האחר החליט לערוך לו סיור ולהסביר על הכל, על החברה ועל ההישגים שלה. גם על הלהקה שלו עם זוג חבריו שעוד לא הגיעו למרות שהיה מאוחר והוא ציפה שהם יכעסו על כך שהוא איחר.
"פה זה אחד מחדרי ההקלטות, הוא לא כזה גדול אבל הוא מתאים למי שרוצה להקליט לבד." נאמג'ון הסביר כשהכניס את הנער הביישן והנמוך שהזדנב אחריו לחדר, הוא רצה לתת לו להרגיש בבית, לתת לו להרגיש שלמרות כל מה שקרה בניהם אתמול ולמרות ההזיות שהיו להם הוא עדיין מקבל אותו בזרועות פתוחות אליו. "רוצה לנסות לשיר?" הוא שאל את השני כשראה שזה לא מגיב לדבר ממה אמר בעשרת הדקות האחרונות מצליח סוף סוף להוציא תשובה מהנמוך אשר לא דיבר אך הנהן קלות בראשו, נותן לנאמג'ון תחושה שזה מספיק טוב להתחלה של תקשורת מחדש.
במהירות הראפר סידר את כל הדברים הנחוצים, כאילו שינה את תפקידו מאיידול למקליט, מניח את האוזניות הענקיות על ראשו של האחר ומכוון את המיקרופון כדי שיגיע אליו. "הינה שיר שכתבתי פעם... תנסה אותו" נאמג'ון אמר לאחר שהוציא שיר רנדומאלי מאחת המגירות, מספיק רק לקרוא את הכותרת כדי להבין שזה שיר ישן מספיק כך שאין שום סיכוי שהחברה תקבל בתור תוספת לאלבום החדש ולא תהיה בעיה לתת לשני להשתמש בו, מי יודע, אולי הוא יהיה כזה טוב שהשיר כן יתפרסם רק... שזה יהיה דרך ג'ימין ולא דרכו.
הבלונדיני נשם עמוק, מתרכז במשפטים העמוקים ומדמיין לעצמו את המנגינה שהיה רוצה לשים כרקע למילים היפות שהיו כתובות שם, מרכיב משוואה מוזיקלית עדינה ומורכבת כאחד במוחו עד שהיה בטוח שזה יהיה טוב מספיק.
"תגידי לי, עם החיוך המתוק שלך.
תגידי לי, בדיוק כפי שלחשת באוזניי.
אל תהיי כמו טרף, תהיי חלקה כמו, כמו נחש.
אני רוצה לצאת מזה!"
(נחשו איזה שיר חחח)
ג'ימין שר בעדינות, מתרכז בכל מילה ומילה ועוקב אחרי התזמורת שהתנגנה הראשו, נזהר לא לפספס אף תו.
עיניו של נאמג'ון נפקחו בשניה שהשני הוציא קול מפיו, הוא שר כמו מלאך, כמו מלאך אבוד שרק צריך לחזור חזרה למקומו, כמו מלאך ששר מהלב ולא מהדפים שעד רגע היו כמעט חסרי משמעות בשביל הראפר שהיה רגיל לעבוד עם מילים ומנגינות. משהו בזה היה טהור... הקול שלו היה נקי ועדין בזמן ששר בצורה כה שובבה וסקסית, כאילו ששני ההפכים האלה נפגשו וכל זה, כל הקסם הזה קרא בחדרון הקטן הזה.
"לכוד בתוך שקר,
מצאי את האני שהיה תמים.
אני לא יכול להשתחרר מהשקר הזה,
החזירי לי את הצחוק שלי.
לכוד בתוך שקר,
שחררי אותי מהגהנום הזה.
אני לא יכול להמלט מהסבל הזה,
הצילי אותי, מי שעכשיו נענש."
הנמוך המשיך לשיר, נותן את כולו לשיר הזה, מכניס את נשמתו ליצירה הזו, רוצה שזה יהיה הכי טוב שרק יוכל כדי שירשים את הראפר המקצועי שכנראה שמע מליוני שירים בעבר וזה בכלל לא ילהיב אותו, אפילו לא קצת. מקווה שלפחות יהיה מספיק טוב כדי שהשני לא יזלזל בו.
הוא דמע כשחשב על זה, על זה שאולי גם בדבר שזכר שמאוד אהב הוא לא יהיה מספיק טוב. לא מספיק טוב כדי ללכת, לא מספיק טוב כדי לזכור את עברו, אפילו לא מספיק טוב כדי להביל בין הזיות למציאות... לפחות שהשיר הזה יהיה כמעט טוב, לפחות שלא ירגיש אפס לגמרי. נותן לדמעותיו לרדת במורד פניו, ג'ימין שר את הטונים הגבוהים, מגיע אליהם ומקווה שזה היה מספיק, שאולי המנגינה שבנה לעצמו לא הייתה מפולת שרמסה אותו אלה דווקא עזרה לו לעלות.
השיר נגמר לאחר המון מאמצים, לאחר שהרגיש ששוב, הוא לא היה טוב מספיק, ששוב הוא לא הצליח ושוב לא עמד בציפיות. הוא פשוט עמד בשקט והתנשם, לא רוצה להסתכל על הראפר שבאותו הרגע עמד עם פה פעור בגלל ההלם המטורף שחש. צמרמורות רבות עברו בגופו, מחשמלות אותו וגורמות לו כמעט לרעוד מרוב התדהמה מקולו היפייפה של הנמוך אשר הצליח לשגע אותו לגמרי.
"וואו ג'ימיני... לא ציפיתי לקול כזה יפה..." הוא מלמל, לא מסוגל להוסיף יותר מזה, גם אם היה מצפה מהשני להכי טוב בעולם הוא לא היה מצליח לחשוב בכלל על השירה האלוהית הזו.
רק המשפט הזה הצליח לגרום לנמוך להרים את ראשו, מופתע מכך שהשני אמר שהקול שלו היה יפה למרות שציפה בדיוק להפך, הוא הוריד את האוזניות הכבדות מראשו והניח אותן בצד, מתקרב אל השני אשר היה במרחק כמה צעדים בודדים ממנו. הוא הבחין במשהו בזווית עיניו, בזוג אנשים שעמדו בפתח הדלת והיו גם הם עם פה פעור מתדהמה ועינים פקוחות לרווחה. "יש אנשים שמסתכלים עלי..." הוא מלמל, מנסה להתעלם מהעובדה שהראפר המוכשר אהב את השירה שלו כדי שלא יתלהב יותר מידי, תוהה אם השני היה יכול לשקר לו רק כדי שירגיש טוב עם עצמו.
"קים נאמג'ון, מאחר לחזרות אבל מאמן אמנים חדשים?" הבחור הנמוך אשר ענה לשם מין יונגי נכנס לחדר והתקרב אל הזוג, מיד אחריו נכנס גם הבחור השני, גבוה יותר וחייכן יותר, בעל חיוך גדול וזורח שגרם לעיניו לנצנץ. "וואה מאיפה מצאת את הבחור הזה?! הוא שר מהמם!" הוא אמר ונעמד גם הוא ליד הזוג, מופתע מהקול היפייפה ששמע עכשיו.
נאמג'ון הסמיק מעט כשזוג חבריו ללהקה נכנסו כך באמצע, הוא היה לגמרי מהופנט מהשני והוא היה בטוח שהם ראו זאת, בטוח שהיה פשוט בלתי אפשרי לפספס את המבט שלו באחר. "ג'ימין תכיר, זה יונגי וזה הוסוק. אתה יכול לקרוא להם גם שוגה וג'יי-הופ אם תרצה." הוא אמר במהירות בזמן שהחל לנתק ולכבות את כל המכשירים ששימשו לעזר בהקלטה של הצעיר, שמח שהוא באמת הקליט את זה ולא רק נתן לו לשיר כי אם היה מפספס את הרגע הזה הוא היה מתחרט.
"אני נותן את ההקלטה שלך למנהל, אתה חייב להתחיל לשיר פה!" הוא הצהיר, גורם לבחור הנמוך לפקוח את עיניו ולהרגיש איך נשימתו נעצרת, הוא לא היה עד כדי כך טוב, הוא היה בטוח בזה אך ההתלהבות של שלושת הראפרים הציגה אחרת וזה הצליח לחמם לו את הלב.
~~~~
אשמח אם תשתפו את הסיפור הזה, אני רוצה לתת לו להצליח אחרי שהפלתי אותו מקודם חחח
מבטיחה לשפר את הכתיבה שלי! ושוב אשמח לתגובות והערות בשביל שתעזרו לי לדעת איפה הוא עומד.
YOU ARE READING
Beyond the reflection(nammin)/גמור
Fanfiction"איך קוראים לך?" נאמג'ון הוסיף, בוהה בעיניו המהפנטות של השני. ראשו של הבחור החל לכאוב נורא לאחר ששמע את שאלתו של השני, כאילו מוחו עומד להתפוצץ, הוא התכווץ ותפס בראשו, שומע לחישות בשפה שהוא לא מכיר, "אני לא יודע..." תתארו לכם שיום אחד בחור זר ויפהפה...
