החזרות של הרכב הראפ נגמרו לאחר יום עבודה קשה וארבעת הבנים התכוננו ללכת הביתה, חולמים על אמבט חמימה ומנוחה ארוכה לאחר שהתאמצו במשך כמה שעות טובות שהרגישו כמו נצח. הוסוק ויונגי באמת חיבבו את ג'ימין, הם שמעו את הסיפור שלו ורצו גם לעזור לו אך נאמג'ון אמר שהוא מסתדר והם לא רצו להתווכח אז עזבו את הנושא, מבטיחים שיפגשו בקרוב כדי להכיר יותר את הבלונדיני הנמוך והביישן שגרם להם לחבב אותו במהירות, כאילו שזה היה כמעט ובלתי נמנע.
נאמג'ון זכר שהם תכננו ללכת לתחנת המשטרה, הוא הבטיח זאת לג'ימין ולא תכנן להפר זאת, "אני וג'ימין הולכים, ביי" הוא אמר במהירות כשתפס בידו של הצעיר והוביל אותו מחוץ לבניין הגדול, מצטער על כך שלא לקח את רכבו כי עכשיו יצטרכו לנסוע בתחבורה ציבורית... משהו שלאיידול מפורסם כמו קים נאמג'ון היה קשה לעשות בגלל כמות המעריצות שיכלו להיות שם. לפני שהלכו לרחוב הוא שם זוג משקפי שמש ולבש מסיכה על פיו, מקווה שזה יספיק לשניים כדי שלא יעלו עליו וכל סיוט המעריצות הזה יתחיל.
פעם הם היו שמחים להכיר מעריצות, ארמיז כפי שכולם קראו להן, הם היו מצטלמים איתן בשמחה וחותמים להן, אפילו מסכימים לחיבוק כל עוד זה היה בגבול הטעם הטוב, אך כמות המעריצות גדלה מאז והמעריצות היו רועשות ואובססיביות, הן רצו אחריהם לכל מקום ועקבו אחריהם עד לבתים הישנים שלהם כך שהיו צריכים לעבור כל הזמן ממקום למקום כדי שלא יגלו אותם. כמובן שהיו מעריצות טובות, ארמיז אמיתיות שהם באמת אהבו ושמחו מהן אך הרוב עשה את העבודה ההפוכה ודווקא גרם להם לקושי.
ג'ימין לא שאל שאלות כשראה את השני מכסה את כל פניו, חושב שזה קטע של מפורסמים אך לא רצה להביך את עצמו עם שאלה שאוליי הייתה אמורה להיות מובנת מאליו והוא סתם לא ידע אותה. "עכשיו הולכים לבדוק מי אני?" הוא שאל כשהגיעו לתחנת האוטובוס, מחכים לקו שיגיע קרוב לתחנת המשטרה כדי שלא יצטרכו ללכת עד למקום הזה אשר היה מעט רחוק מהחברה שלהם. "כן." נאמג'ון רק ענה בשקט, סורק את סביבתו שוב ושוב כדי לראות שאף ארמי לא שמה לב אליו, לחוץ לגמרי עד שהרגיש יד עדינה וקטנה תופסת בידו, מרגיעה אותו מעט. "הכל בסדר? אתה יכול ללכת הביתה אם תרצה... אני אסתדר לבד, מבטיח." הבחור הנמוך מלמל עם הקול הגבוה שלו בזמן שליטף את ידו של הראפר בעזרת ידו השניה, באמת תוהה מה לא בסדר איתו. "אל תדאג, אני בסדר..." השני ענה, נסחף בעדינות לתנועות העדינות של ידו של ג'ימין על ידו שלו, הוא אהב את העדינות הזו, את הרכות הנעימה והממכרת, למרות שזה היה רק ליטוף ביד, היה בזה משהו אחר... "ואל תחשוב אפילו ללכת לבד, אני אהיה איתך עד שתמצא את הקרובים שלך, בסדר?" הוא הוסיף, מוציא הנהון מהצעיר שהסכים עם דבריו, ג'ימין גם לא רצה ללכת לבד, הוא לא זכר כלום ופחד לפשל או לעשות לעצמו בושות במקומות שלא מכיר לכן בשמחה הזכים עם השני.
הנסיעה עברה במהירות ובלי תקלות מיותרות, הבנים נכנסו אל תחנת המשטרה וכשהאיידול ראה שאין סביבו אנשים חשודים הוא הוריד את הכיסוי שלו, סוף סוף חושף אחת פניו. ההמתנה עברה מהר גם היא וכשניגש אליהם שוטר לעזרה הם מיד נעמדו והלכו אחריו.
-"שם ושם משפחה?"
-"לא זוכר."
-"גיל?"
-"לא זוכר."
הנער ענה לשוטר, מנסה למצוא משהו שיכול לשמש כאמצעי למציאתו, כל דבר, אך לא נמצא במוחו שום זכרון שימושי לכך לכם.
"אני אחפש תמונה שלך במדור נעדרים, אולי יהיה לנו מזל" השוטר אמר בשקט, נשמע כאילו היה מיואש אך זו הייתה עבודתו ולא הייתה לו ברירה אחרת מאשר לעזור לציבור, במקרה הזה לג'ימין.
דבר לא נמצא לכן הם החליטו לקחת דגימות ד.נ.א בתקווה לכך שתוצאות מתאימות ימצאו במערכת. "את התשובות תקבלו תוך יומיים, עד אז אתם יכולים ללכת." השוטר אמר וזוג הבנים נעמדו, קדים קידה לחוקר אשר היה מבוגר מהם והולכים החוצה, חוזרים לביתם.
בדרך הביתה דבר לא רגיל תפס את עיניהם, בחורה בלונדינית בעלת שיער פרוע ושמלה לבנה אשר רצה לכיוונם, מזכירה לראפר על כך ששכח ללבוש את התחפושת שלו ומתכונן לכך שאולי הנערה הזו היא מעריצה, אך לא, במקום לראות אליו היא רצה לבחור אשר עמד לצידו, קופצת עליו בחיבוק רחב ומוחץ כאילו שהתגעגע מאוד. "ס-סליחה מי את?" ג'ימין שאל את הבחורה שחיבקה אותו, מופתע מהפגנת חיבה שכזו אך ניסה להשאר רגוע למקרה שהיא אולי אדם שהוא היה אמור להכיר.
"אני לא מאמינה שמצאתי אותך! חיפשתי בכל מקום!" היא צעקה בהתלהבות והתנתקה מהנער שעוד היה מבולבל, לא מבינה למה הוא לא מזהה אותה.
"סליחה, אתם מכירים?" נאמג'ון שאל, מנסה להבין מה הבחורה המסתורית רוצה מג'ימין שלו, "כן, יש לנו את אותו האבא." היא רק ענתה מבלי להעמיק, לא רוצה לפרט לגוף העשוי מבשר ובעל הנפש האנושית את כוונותיה. המשפט הזה גרם לעיניו של ג'ימין להפתח בהפתעה, היא... היא אחותו? הם באמת היו זהים, תוי הפנים שלהם היו דומים לגמרי ושיערה הבלונדיני הארוך תאם לצבע שיערו בדיוק, מופתע לגמרי כי חשב שזה היה רק צבע לשיער שכנראה צבע בעברו. "נאמי... אתה יכול לחכות כמה דקות אני רוצה לדבר איתה." הוא מלמל ותפס בידה של הבחורה בזמן שגרר אותה לספסל קרוב והושיב אותה לפני שהתיישב גם הוא בעצמו, "את באמת אחותי?" הוא שאל, מנסה להחזיק את עצמו כדי שלא יתנפל עליה בחיבוק מוחץ לעיני כולם. "אחותך?" היא שאלה, מבינה שמשהו לא בסדר ומיד קלטה, הוא נפל, הוא לא זוכר כלום והוא אפילו לא יודע מה הוא, מה היעוד שלו. "כ-כן אני אחותך..." היא ענתה, לא יודעת איך להמשיך כדי שלא תפשל והוא יברח ממנה, מנסה להמנע מעוד שאלות מיותרות ומתרוממת ממקומה למרות שהצעיר עוד רצה לשאול שאלות,רצה להתעניין באחותו ולדעת יותר עליה ועליו.
"הוא היה כל הזמן הזה אצלך? תודה ששמרת עליו." הבחורה אמרה לנאמג'ון שרק הנהן ולא ידע מה לעשות, מבין שזה הרגע שלו להפרד מהצעיר שכבר התחבר אליו יותר מידי. "שמחתי לעשות את זה... ג'ימיני הוא... הוא מיוחד" לחש, נזכר שג'ימין זה לא שמו האמיתי כי הרי זה רק שם שהוא נתן לו אך לפני שהספיק לשאול לשמו האמיתי הבחורה דיברה בשנית, יודעת שאין להם בית או מקום להמצא בו כי הרי ביתם הוא בשמיים ואם ג'ימין יראה שאין להם בית זה יהיה מחשיד, שוב.
"האמת שאנחנו גרים מאוד רחוק ולא נוכל לחזור בשעה כזו הביתה..." היא מלמלה, מנסה להראות משכנעת כמה שרק אפשר לפני שהמשיכה לדבר, "נוכל להשאר אצלך הלילה? רק הלילה ואז נלך אני מבטיחה!" היא הוסיפה, זוכה במהירות להסכמה מנאמג'ון, זו הייתה ההזדמנות האחרונה שלו להיות עם ג'ימין, במיוחד לאחר שהתגלה לו שהם גרים רחוק ואולי לא יוכלו להפגש יותר. "תוכלו להשאר כמה שרק תרצו" הוא ענה, מרגיש עצוב על כך שזה נגמר כה מהר אך לא יכל לעשות דבר בנדון.
~~~
הפיק קרוב לסיום, הוא לא הולך כמו שרציתי אבל איבדתי בו טיפה עניין אז אני אנסה בכל הכוח לגרום לו לצאת יפה בכל זאת. מקווה שאהבתם את הפרק ואשמח לתגובות.
YOU ARE READING
Beyond the reflection(nammin)/גמור
Fanfiction"איך קוראים לך?" נאמג'ון הוסיף, בוהה בעיניו המהפנטות של השני. ראשו של הבחור החל לכאוב נורא לאחר ששמע את שאלתו של השני, כאילו מוחו עומד להתפוצץ, הוא התכווץ ותפס בראשו, שומע לחישות בשפה שהוא לא מכיר, "אני לא יודע..." תתארו לכם שיום אחד בחור זר ויפהפה...
