ההבטחה | ספר 1

פרק א

שלום לכולם וברוכים הבאים לספר החדש, סליחה שלקח לי זמן כה רב להעלות ושתהיה לכם קריאה מהנה!

***

תאיר

תמיד ידעתי שאבא שלי צדק.

גם כשהוא הפיל עליי את רצונו שאהפוך לרופאה, הרי שכולם במשפחה הזאת במילא היו רופאים. גם כשהוא העניש אותי, אחרי שתפס אותי באמצע עם אביב, כשהיינו בני 15 סך הכל. וגם כשהוא אסר עליי לעלות על הבמה ולשיר כמו זונה בקברט, כך הוא קרא לי אגב. ובכל זאת, עצמתי את עיניי והמשכתי להתקדם הלאה אל החלום הגדול שלי.

רציתי לכתוב וליצור מוזיקה שתיגע בלבבות רבים, רציתי לגרום לאנשים להרגיש את מה שאני הרגשתי, רציתי כל-כך הרבה דברים וקיבלתי מעט מאוד וכן, בסופו של דבר, גם אני הבנתי שהוא צדק. הוא צדק בזה שאמר שהיה עליי לבחור במקצוע אחר, אבל לא יכולתי, הרי מוזיקה הייתה הדבר היחיד שהייתי טובה בו, הדבר היחיד שאהבתי לעשות ולכן גם בחרתי בזמנו לעזוב את המשפחה שלי ולחיות את החיים שלי, כפי שרציתי לחיות אותם.

אספתי את כל חפציי ופניתי לדרכי. התגייסתי לצבא, השתחררתי, עבדתי בבר ולמדתי מוזיקה וכשלא יכולתי לשלם יותר לבית הספר, עזבתי את הלימודים והמשכתי לעבוד בבר וכשלא יכולתי לעבוד בבר ההוא יותר, מצאתי בר חדש, שונה לחלוטין מהברים שאתם מכירים. טוב, אני לא יודעת, אם אפשר היה לקרוא לזה בר, הרי שהיה זה יותר כמו מועדון חשפניות מאשר בר ולמרות שלא רקדתי על העמוד, הרי שלא הייתי רזה מספיק בשביל זה, כן נתנו לי לשיר על הבמה וכך חייתי את חלומי הגדול, בזמן שבחורות עירומות רקדו סביבי ומילאו את חלומם של גברים רבים.

מה עוד אני יכולה להוסיף כאן?

אני יודעת שהוא צדק, אבל לא יכולתי להודות בזה, בטח שלא בפניו. לא יכולתי לחזור לשם ולבקש עזרה, לא יכולתי למצוא עבודה ושום חברת הפקה לא רצתה לעבוד איתי, כיוון שהייתי כבר קרובה לגיל השלושים שלי והם חיפשו "בשר טרי" וכן, ידעתי שהחלום שלי, היה ויהיה בסך הכל חלום ולא יותר מזה.

"היי... את מוכנה?" עדי שאל אותי בפתח חדר ההלבשה של הבנות, לפני שעצר והעביר עליי מבטו האיטי והמופתע. "זה מה שאת לובשת?" עיניו הספקניות עצרו על לבושי הצנוע. "בובה, אנשים באים לפה לראות בשר ואת מראה להם רגליים..." הוא הצביע על החצאית הקצרה שלי בלעג, מגחך לעצמו בחוסר שליטה.

"עזוב, עדי... לא עכשיו..."

"למה, מה קרה?" הוא שאל בדאגה, בוחן אותי, בזמן שניסיתי בידיים רועדות לסדר את השיער שלי אל מול המראה שהייתה תלויה על השידה. "היי, מה קורה איתך?" הוא התקדם אליי, לפני שעצר ופלט. "אגב, איפה שאר הפרחות?" הוא הצביע סביבו על חדר ההלבשה הריק.