ההבטחה | ספר 1

פרק יג

תאיר

13 שבועות ויומיים עברו מאז שראיתי את שמעון והגוף שלי לא נתן לי לשכוח את זה, בייחוד, כאשר לימון גדל בתוכי, אגב, זה היה הגודל של העובר כעת, הוא היה בגודל של אתרוג כפי שאמרה הרופאה, אבל אתרוג נשמע לי חמוץ מדי, אז העדפתי לקרוא לו לימון, לא שזה היה טוב יותר.

היא, הרופאה שעשתה לי את האולטרסאונד, הצביעה על התינוק בחיוכה הרחב והסבירה לי שנותרו לי עוד כמה שבועות עד שנגלה אם זה מין העובר, שבועיים, אם לא יותר, והאמת, שזה לא היה משנה לי באמת, אם זה היה בן או בת, הרי כל אשר רציתי, היה שהוא או היא יהיו מאושרים, משהו שלא יכולתי לומר על עצמי.

כמובן שניסיתי לחייך ואמרתי ללילה שהכל היה בסדר, כיוון שהכל באמת היה בסדר... עם התינוק, כמובן וזה כל מה שהיה חשוב לי כעת, התינוק ולא האימא המטומטמת שלו שעדיין חלמה בלילות על האבא המטומטם שלו. אני יודעת שהייתי אמורה להפסיק עם הדיכאון שלי והעצבות שאפפה אותי, במיוחד, אם זה עשה רק רע לתינוק, אבל לא יכולתי ואני באמת לא הבנתי מדוע לא יכולתי לשחרר מהכאב העז ההוא, משמעון.

"יוואו!" קפצתי במקומי למשמע הקול שקרא מאחוריי, לפני שהסתובבתי בתחנת האוטובוס, פוגשת בבחורה צעירה שרצה ועצרה ממולי, בוהה בי בהתרגשות מטלטלת. "אני לא מאמינה, את תאיר, נכון... כאילו, התאיר מהוידיאו-"

"איזה וידיאו?" השבתי בחוסר הבנה ובילבול.

"נו, הוידיאו ההוא..." היא ציחקקה לעברי, כאילו בטיפשות קלה, לפני ששלפה את הפלאפון שלה מכיס מכנסיה והראתה לי את המסך של המכשיר. "הוידיאו מהפייסבוק... דה!" מה שהיא חשפה בפניי, היה אחד הסרטונים שלילה צילמה בבית החולים, לפני כחודשיים בערך. "זאת את, לא?" פלטה הבחורה בהתרגשות, לפני שלקחה את הפלאפון שלה ונכנסה לתמונות. "אפשר סלפי... בבקשה?" היא חייכה לרווחה, מכינה את הפלאפון שלה לצילום, מבלי אפילו לחכות לתשובה שלי.

איך לא ידעתי על זה בכלל...?

"אממ... או-או-אוקי..." עוד לפני שהוצאתי את המילה מפי, היא קפצה עליי, הרימה את המסך שלה באוויר, כאשר הרמתי את עיניי למצלמה והיא לחצה על הכפתור, לפני שהשפילה מבטה על המסך והתחננה לעוד אחד, כיוון שהקודם יצא לה רע וכן, אחרי שהיא סיימה עם מחול הצילומים שלה, היא שיחררה ממני, מקלידה משהו בפלאפון שלה.

"יוואו, איזה מגניב זה לפגוש אותך באמצע הרחוב... חבל על הזמן..." היא החזירה לי בצלילה הגבוה, "תגידי, יש לך אינסטגרם, או אולי אפילו פייסבוק... במקרה?"

"יש לי, אבל אני לא-"

"איזה מגניב, איך קוראים לך באינסטגרם... אני אעקוב אחרייך." הצהירה הבחורה בלהב.

"תאיר... נקודה... בי-גוד..." החזרתי ועוד לפני שהספקתי לומר לה שאני לא ממש משתמשת בתוכנה ההיא, האוטובוס שלה הגיע והיא קפצה פנימה, מנופפת בידה לשלום ומשאירה אותי מאחור עם פי הפעור ומבטי אפוף התמיהה.