תאיר
לא ציפיתי לראות אותו.
לא, אני משקרת. האמת היא, שכן ציפיתי לראות אותו, אבל לא מוקדם כל-כך בבוקר ואני לא מבינה למה הלב שלי לא הפסיק לפעום במהירות הלא-נורמלית הזאת. האם באמת התרגשתי וחיכיתי לזה בקוצר-רוח, לרגע הזה, שבו אוכל להתפעל ממבטו הישיר וחיוכו הקנטרני והמעצבן.
פאק, מה נסגר איתי?! הוא אמור היה להיות האויב הכי גדול שלי, לא? אם כך, מדוע ציפיתי כל-כך לפגישה איתו? למה הסתכלתי כך על הכניסה של המועדון והמחשבה שהוא רק נכנס לכאן, למקום הזה, ריגשה אותי בעצבנות מטלטלת הזאת?
בייחוד עכשיו, כשהוא הביט בי במבטו הישיר והמצומצם, כמו טורף בלב היער. טורף שעמד לאכול אותי ביחד עם עצמותיי, בגדיי ונעליי, למרות שלא באמת יכולתי לתאר אותו כקניבל, אבל הדבר אכן עבר בראשי. במיוחד, כאשר הוא נתן לי את החיוך העקום וחשוף השיניים הזה שלו.
"בוקר אור..." הוא לחש לי, כאשר התקדם אליי, מתעלם לחלוטין מנוכחותו של עדי, משהו שדי עיצבן אותו. "הולכת הביתה?" הוא שאל, מעביר מבטו האיטי עליי, הרי הייתי לבושה ומוכנה לצאת מהמקום ולמרות שהיה זה בוקר, בשבילי היה זה כבר סוף היום, הרי עבדתי במהלך כל הלילה הזה. "את לא מתכוונת לברך אותי לשלום, תאיר-"
"שלום, שלום..." ושלא תבוא לי בחלום, רציתי להוסיף, אבל שאלתי אותו במקום זאת. "מה אתה עושה פה, ארוס?" את המילה האחרונה אמרתי במבטא הקווקזי שלי, דבר שגרם לו לחייך, הרי שאת המילה הזאת נתנו לאישה ולא לגבר, בשפה העתיקה שלנו, משהו שאמור היה להעליב אותו.
"אני באתי לראותך, ארוסתי..." הוא החזיר לי באותה המידה רק בעברית, מדגיש את המילה בכוח, המניאק הזה. "אני רואה שאת מוכנה, בואי... אני אקח אותך הביתה-"
"לא, תודה..." החזרתי לו בחיוכי הרחב והמנומס. "אני בסדר גמור, סימון..." ברגע שאמרתי את השם שלו, הוא הפסיק לחייך, מבטו הפך לרציני ואף לנוזף, דבר שמילא אותי בשביעות רצון אדירה. "עדי תיכנן לקחת אותי... נכון, עדי?" החזרתי לבעל המועדון, אשר הניד ראשו לחיובי ובהסכמה, למרות שזאת לא הייתה האמת בכלל. "כך שאני בסדר גמור, סימון..." חזרתי והדגשתי את שמו בחיוכי הקנטרני.
"עדי, אה?" הוא החזיר מבטו הישיר והקר על האיש, משהו שגרם לו לבלוע רוק ולהסיט מבטו השואל אליי, כאילו שהוא שאל, מה הבעיה של הבחור הזה, במבטו בלבד. "חשבתי שאולי אני ואת... נחלוק קצת בזמן איכות ביחד-"
"נחלוק?" נחרתי בחוסר שליטה, לפני שנשפתי ואמרתי בלעג קל. "או-קיי... אני צריכה ללכת, אממ... נתראה, סבבה..." אמרתי לו, כאשר פניתי לעבר הכניסה, מצפה מחברי הטוב לבוא אחריי, אך כאשר הוא לא נע או זז, עצרתי במקומי והסתובבתי לעברו, מוצאת אותו בוהה בשמעון ואילו שמעון המשיך להביט בו במבטו המצומצם. "מה, לעזאזל..." קיטרתי, לפני שפרצתי בזעף. "אתה בא, או מה-"
YOU ARE READING
ההבטחה | ספר 1
Romanceספר ראשון בסדרת "ההבטחות" הכל שקט ורגיל בחייה הפשוטים של תאיר, עד שאביה, כמובן, מודיע לה בשמחתו הרבה שהוא מצא לה שידוך ולא רק זה אלא שהוא בא במיוחד בשבילה ממדינה זרה. אבל לא הכל כפי שהוא נראה באמת, במיוחד כאשר היא פוגשת את האיש עצמו ונחשפת לאופי הלא...
