תאיר
מה זה הקור הזה?
למה קר לי כל-כך במקום החשוך הזה, מקום שהיה אמור להיות חם ונעים, אבל למה שהוא יהיה חם ונעים, כאילו שמישהו אחז בי בזרועותיו, כאילו שמישהו חיבק אותי ונישק אותי, אבל זה לא היה הגיוני, הרי לא היה לי איש, הייתי לבד, בודדה וחסרת כל.
לא היה לי אף אחד...
כל הגוף שלי רעד, אך לא היה זה מהתרגשות או פחד, אלא מהכאב החד שתקף אותי, כאילו שחתכו אותי לגזרים וזרקו אותי ללב הים, כל הגוף שלי שרף, כאילו שעליתי בלהבות, כאילו שזרקו אותי למדורה ונתנו לי לעלות בלהבות ולהישרף למוות. ניסיתי לזוז ולנוע, אך משהו עצר בעדי, משהו שקשר אותי למקומי בחבלים הדוקים שכמעט וחנקו אותי ביחד עם השמיכה הנוראית של השחור.
הפניקה עטפה אותי ברחמיה, אוחזת בי בחוזקה, כך שלא אזוז או אנוע. פחדתי, רציתי לבכות ולזעוק לעזרה, אבל איכשהו ידעתי שאיש לא ישמע, ידעתי שבמקום הזה איש לא היה אמור לשמוע אותי ואני לא הייתי אמורה לשמוע איש, אבל משהו קרה.
בתוך כל האפלה הזאת, משהו עטף אותי, משהו שלא הבנתי בהתחלה וחשבתי שאולי טעיתי, הרי, למה שתהיה כאן מוזיקה, למה שתהיה כאן מנגינה באמצע השחור הזה ומה המלודיה המוכרת הזאת הייתה, מדוע הרגשתי כאילו ששמעתי אותה ממש מזמן, אבל לא ידעתי איפה.
הצליל הרגוע של הפסנתר ניגן לי ואפף אותי במנגינה מוכרת של אקורדים מפורקים, שזרמו כגשר ומדרגות מעלה ומטה, שוב ושוב, לפני שהקול המוכר ההוא, חזר ושר לי בצלילו העדין והשקט, מזכיר לי שזה לא היה הסוף, זה לא היה הסוף שלי, בייחוד כאשר המילים המוכרות עטפו אותי בחום ורחמים, ותחושה מוכרת של נחמה ואהבה זימזמו לי בתקווה גדולה ומוכרת, הרי שהיה זה קולה של אמי, כאשר היא שרה לי את השיר הזה, השיר שהיא כתבה, כשהייתי עוד קטנה.
"רק בוא איתי ותן לי יד,
נצא ביחד למרחק,
נרוץ ונשתחרר יחדיו...
אתה זוכר, אני לבד,
השארת אותי בדד,
ועזבת בלעדיי..."
ואז מרחוק, ביחד עם ליווי הפסנתר, נכנסו גם הגיטרה והתופים, כאשר אור הזרקורים עטף אותי, מסנוור אותי בצבעו הבוהק וביחד עם ליווי המוזיקה, הקול המשיך ועבר לשיר את גשר השיר, כאשר כיסיתי את פניי, מנסה לחסום מהאור הבוהק והכואב, אשר פגע בי בקרניו העזים.
"בוא, תביט אל המרחק,
אל תפחד לצעוד לבד,
רק אל תשכח את המקום,
ממנו הגעת, לשם לא תחזור..."
ואיכשהו, ברגע זה ממש, השיר החזיר אותי אחורה ומבעד לאור הבוהק, פתחתי את פי והתחלתי לשיר את הפזמון ביחד עם הקול הרך והגבוה, מנסה להיזכר במילים של השיר ובתחושה הרחוקה והחמה, התחושה הבטוחה ההיא שהרגשתי בעצמותיי, כאשר אמא שלי חיבקה אותי בזרועותיה ושרה ביחד איתי, בעודה מלטפת שערי אחורה ומהדקת אחיזתה סביבי.
YOU ARE READING
ההבטחה | ספר 1
Romanceספר ראשון בסדרת "ההבטחות" הכל שקט ורגיל בחייה הפשוטים של תאיר, עד שאביה, כמובן, מודיע לה בשמחתו הרבה שהוא מצא לה שידוך ולא רק זה אלא שהוא בא במיוחד בשבילה ממדינה זרה. אבל לא הכל כפי שהוא נראה באמת, במיוחד כאשר היא פוגשת את האיש עצמו ונחשפת לאופי הלא...
