ההבטחה | ספר 1

פרק יא

שמעון

הרחובות הקרים של רוסיה, היו אמורים לרענן את מחשבותיי, בייחוד עם הכפור שעטף אותי כשמיכה עבה של מחטים, אשר דקרה את גופי בחוסר רחמים.

הרמתי את קולר המעיל שלי, מושך בצעיף מעלה ומכסה את פניי, כאשר הבנתי שלא יכולתי להרגיש את אפי ושפתיי יותר, השפתיים שהיא נישקה.

תאיר...

כמה זמן עבר מאז שעזבתי, שבוע, שבועיים, יותר אולי, אבל זה לא היה משנה, שום דבר לא היה משנה כעת וכל אשר היה עליי לעשות, זה לקחת את רגליי ולעוף, כמה שיותר רחוק ממנה ולא לראות אותה שוב.

וזה בדיוק מה שעשיתי...

אני לא ידעתי אפילו, כמה זמן עמדתי פה, מחוץ לבניין הדירות של הוריי ובהיתי על המכוניות שחלפו במקום, מאירות את הרחוב החשוך בפנסיהם הבוהקים.

היה כה קר שעננים כיסו את השמיים וערפל קליל כיסה את הרחוב, אבל לא היה לי אכפת, הרי הייתי רגיל לזה, זה היה כבר חלק ממני, הקור, האפלוליות והערפל, אלו היו החיים החדשים שלי, החיים שבחרתי לחיות בלעדיה.

"מה אתה עושה פה, בני?" שמעתי, מסתובב אחורה, כאשר אבי התקדם אליי לאיטו, בוהה בי בתמיהה מודאגת.

"אבא..." צעדתי לקראתו, הרמתי ידו והצמדתי את גב אצבעותיו למצחי, לפני שנישקתי אותן. "טוב לראותך-"

"למה אתה עומד פה, במקום לעלות לדירה?" הוא החזיר לי בתשובה, דוחף ידיו לכיסיו. "אל תגיד לי שזה קשור לבחורה ההיא..." דממה התפשטה סביבנו. "אתה צריך לשכוח ממנה, בני, היא לא בשבילך... אם אני בעצמי, הייתי יודע שהיא זונה, לא הייתי חולם אפילו על השידוך הזה-"

"זונה?" החזרתי בחוסר אמון.

"מה, חשבת שלא ידעתי שהיא עובדת במועדון של זונות, שהיא מתפשטת לגברים-"

"היא לא עושה את זה, אבא! היא לא כזאת!" צמרמורת עזה תקפה אותי, למראה הקרירות שכיסתה את פניו, כאשר הוא הניד ראשו לשלילה.

"אתה כמעט והרגת איש בגללה, איש שהוא קשור לפוליטיקה, אתה מבין את זה-"

"האנשים שלו ירו בה!" החזרתי בזעף. "מה, הייתי צריך לוותר לו ככה... וחוץ מזה הוא שיקר לי ועבד עליי, מגיע לו למות-"

"הו, אלוהים... חבל שהם לא סיימו איתה." השיב אבי בקור רוח, בוהה לעומק עיניי במרירות. "ככה היית שוכח ממנה ולא מסתובב ככה, כמו רוח רפאים".

קמצתי אגרופיי, אוחז בעצמי מלפגוע בו ובוהה במבטו הישיר והכנה, הוא באמת חשב ככה, הוא באמת האמין שהגיע לה למות, לתאיר.