ההבטחה | ספר 1

פרק טו ואחרון

שמעון

צרחה אימתנית התנוססה מהצד השני של הדלת, כאשר כולם הסתובבו אליי בתמיהה, נותנים לי את מבטם העגול אפוף האימה. כל אחד ואחד מהם הביט בי בציפייה רבה, כאילו שידעתי מה אמור היה לקרות שם, בחדר ההוא, כאשר הייתי היחיד שלא הבין איך לידה אמורה לעבוד בכלל ומה הייתי אמור לעשות במקום הזה. חדר ההמתנה היה עמוס באנשים ורובם באו הנה בכדי לראות אותה, את תאיר ששכבה כעת בחדר הלידה וצרחה את נפשה החוצה, קורעת את ליבי לגזרים בצלילה המחריד.

אני לא ידעתי אפילו מה הייתי אמור לעשות, אלוהים, הדבר היחיד שרציתי כעת, היה שזה יגמר ויפסיק להכאיב לה ולא ידעתי אפילו, למה היא לא נתנה לי להיכנס לשם איתה, האמת שמאז שחזרתי לחיים שלה ונותרתי איתה במשך כל החודשים הללו, היא המשיכה להילחם בי ועל כל דבר קטן, אפילו לחדר הלידה היא לא נתנה לי להיכנס, שלא לדבר על להישאר איתה בדירה הקטנה שלה, או אפילו לעבור לדירה הגדולה שלי בתל-אביב.

היא חזרה ואמרה לי שוב ושוב, כל פעם מחדש שאם אעזוב אותה, היא תשרוד ותחייה גם בלעדיי, הרי שהיא חזקה ולא הייתה צריכה אותי, אבל אני חזרתי ואמרתי לה שוב ושוב שאני לא התכוונתי לעזוב, משהו שהיא לא רצתה להאמין לו, אפילו אחרי כל החודשים הללו שנשארתי לצידה, היא המשיכה להתפעל על כך שנשארתי באופן כללי, משהו שהחל כבר לעצבן אותי.

האישה העקשנית הזאת הייתה כה בטוחה שאני אעזוב מבלי לומר לה מילה אפילו, שהיא בעצמה הציעה לי לעזוב אותה, במיוחד, כאשר הצעתי לה להינשא לי, משהו שהיא סירבה לעשות שוב ושוב, אפילו אחרי שהיא אמרה שהילדה תיקח את שם המשפחה שלי ותקרא לי "אבא" וכן, בכל פעם מחדש, כאשר היא חזרה והציעה לי לעזוב, אמרתי לה שגם אם היא תזרוק אותי החוצה, אני אמשיך לבוא אליה ואם צריך, אז גם אגור במסדרון הקומה שלה ואשן על השטיח ליד הדלת שלה כמו איזה כלב, דבר ששיעשע אותה נורא.

"יוואו, למה היא צועקת ככה?" הצטמרר עדי בחרדה גדולה, כאשר חזרתי להביט בו בחומץ, מנסה להבין מה הוא עשה פה בכלל. "היא צורחת, כאילו שחותכים אותה מכל הצדדים-"

"אני מתארת לעצמי שזה בגלל שיצור בגודל של אבטיח יוצא מתוכה..." התפרצה לילה בזעף, לפני שהוסיפה בקיטור שקט. "גברים... גם את זה, אתם לא יודעים..." היא שילבה ידיה במרירות והחזירה מבטה הישיר לעבר הדלת, כאשר צרחה נוספת התנוססה מתוכה, צרחה שהייתה דומה לשם שלי, משהו שהפתיע אותי לגמרי, במיוחד, כאשר שניות ספורות לאחר מכן, הדלת נפתחה והאחות יצאה משם.

היא הביטה בי בשאלה, מסמנת לי לבוא אליה, לפני שהיא הסבירה לי שתאיר ביקשה ממני להיכנס פנימה וכן, כאשר פניתי למקום, יד עצרה בי ופגשתי במבטו הזועף של אסיף, אביה של תאיר, אשר הביט בי במבטו המצומצם והחודר, לפני שהוא נאנח, מנער ראשו בעייפות גדולה ופלט,כאילו בחוסר רצון.