ההבטחה | ספר 1

פרק ט

שלום לכולם, בפרק יהיו תכנים מיניים, אז ראו הוזהרתם... שתהיה לכם קריאה מהנה!

***

שמעון

למרות שכל הבגדים שלי היו מכוסים בדם, זה לא עצר בעדי מלהיכנס לבית החולים, כמובן שהאחיות וכן גם כמה רופאים נגשו אליי, שואלים אותי אם הייתי זקוק לעזרה וכאשר השבתי להם שהדם לא היה שלי, הם לקחו את הרגלים שלהם ועפו כמה שיותר רחוק ממני ומי יכול היה להאשימם, הרי נדמה היה לעובר ושב שמישהו בא ושפך עליי דלי מלא בדם, משהו אגב ששמתי זין עליו.

השעה הייתה שלוש לפנות בוקר ולא רק שנראתי מטורף, התנהגתי והרגשתי כמו אחד, כאשר ניגשתי וביקשתי מהאחות לראות את המטופלת היחידה שרציתי לראות ברגע זה ובמקום הארור הזה, המטופלת בשבילה הרגתי בנאדם והאמת שלא ממש היה אכפת לי, הרי כל מה שרציתי היה להיפטר מהחרא הזה שניסה להרוג את האישה שלי, זאת אומרת לא שלי, היא בכלל לא שלי, היא גם לא הייתה אמורה להיות שלי.

לעזאזל...

האחות שישבה ליד הדלפק הביטה בי במבטה אפוף האימה, מנסה להסביר לי ששעות הביקור כבר עברו, אבל חזרתי ודרשתי ממנה לראות את תאיר, כאשר עשיתי את הדבר האחרון שהייתי אמור לעשות במצב הזה ודחפתי לה שטרות של יורו לתוך היד, אומר לה שזה עניין של חיים ומוות, אך האישה הביטה בי בהלם מוחלט והבנתי שטעיתי איתה, כאשר היא הנידה ראשה לשלילה, מחזירה לי את הכסף ודורשת ממני לעזוב, לפני שהיא תקרא למשטרה.

פניתי למעלית, פוגש במבטה העגול של אחת האחיות, אשר העבירה מבטה המודאג ביני לבין האחות בדלפק, אשר התעלמה ממנה לחלוטין וכן, היא לא ראתה כאשר הצעירה נכנסה איתי למעלית, לפני שהדלתות נסגרו והיא הסתובבה אליי במבטה הישיר, לוקחת נשימה עמוקה.

"אתה עדיין רוצה לראות אותה... את הבחורה שלך, כאילו?" היא שאלה ואני נדתי בראשי, כאשר היא השפילה מבטה לכיס מכנסיי, כאילו מסמלת על הכסף וכן, פניתי להוציא את הארנק. "לא! לא, פה... יש מצלמות." היא לחשה, לפני שהסתובבה ולחצה על הכפתור ואמרה. "העבירו את הבחורה שלך לפני מספר ימים למחלקת התאוששות... היא רצתה ללכת הביתה, אבל אבא שלה, מסתבר עובד פה..." היא משכה בכתפיה.

לא אמרתי לה כלום, הרי מה יכולתי עוד לומר לה, בכל מקרה היא שמרה ממני מטר, כאילו שעמדתי להרוג גם אותה והאמת שלא הייתי מאשים אותה בכלל עם כל הדם שכיסה אותי, יכולתי לראות את הפחד אשר אפף אותה, את כולם למראה שלי, כאשר היא ניסתה לנשום ברוגע, אך הדבר לא הצליח לה.

יכולתי גם לראות את השאלות שהסתחררו בראשה, על מעשיי ומי הייתי בכלל, שלא לדבר על הדם עצמו, אך במקום לומר משהו, היא יצאה מהמעלית בקומת הקרקע ומשכה אותי למדרגות האחוריות של בית החולים, מסבירה לי שככה אף אחד לא יבחין בנו, כאשר עלינו לקומה השלישית והיא הצביעה על אחד החדרים שעמדו אל מול השירותים בסוף המסדרון, לפני שהושטתי לה את הכסף והיא פנתה לדרכה, משאירה אותי לבד בין דלתות הכניסה לקומה.