סוף העולם... או שלא?

ראיתי תוכנית מטופשת כלשהי בטלוויזיה של ילדים קטנים. היה לי משעמם. העברתי ערוץ בלי לשים לב כמעט בשלט הYes שלנו, ומיד הזדקפתי ופערתי את הפה ואת העיניים, מבוהלת כולי. בחדשות של ערוץ 2, הקריינית הודיעה בצער רב שכל כדור הארץ הוצף כמעט כולו במים ועל כל תושביו לעבור לחללית בגודלו של הכוכב בחלל. כלומר, היא תהיה בחלל אחרי שנמריא. הלב שלי דפק בפחד והרגשתי דמעות בעיניים. מה לעזעזל? היא צוחקת, נכון? "היי," אמרה אמא שלי בהיסוס וקפצתי. הסתכלתי עליה. לאמא שלי יש שיער חלק עד קצת מעבר לכתפיים בצבע חום, עור לבן, נמשים ועיניים כחולות. היא לבשה היום בגדים חגיגיים מסיבה שלא הבנתי- חולצה כחולה נוצצת קצרה ומכנסי ג'ינס כהים. שמעתי את אבא בחדר שלהם רוטן משהו וסוגר ריץ' רץ' מיד אחרי זה. בלעתי רוק והצבעתי לטלוויזיה. "מה זה?" שאלתי בפחד. אמא הסתכלה עליי כמה שניות, עצמה עיניים, נאנחה ואז דיברה לתקרה. "זוכרת שנעלמו לך הדברים בזמן האחרון בחדר?" שאלה ומשום מה נראתה לחוצה. הנהנתי והכעס על הדבר חזר. "נו?" רטנתי. היא חייכה קצת. "ארזנו לך אותם בכמה מזוודות ולקחנו אותם לבית החדש שלנו בחללית. לא גילינו לך מה קורה כי ידענו כמה את אוהבת את כדור הארץ. אבל לא יכולנו להשאיר אותך כאן, מין הסתם. אז הסתרנו את זה ממך. מצטערת," היא מלמלה לבסוף והשפילה את המבט. פערתי את הפה. סלחתי להם כמובן על הקטע הזה, אבל...אבל...מה? מה היא אמרה על כדור הארץ? איזו חללית בדיוק? הסתחררתי מרוב הלם ושאלות. "מתי עוזבים?" לחשתי. "עכשיו," אבא אמר והופיע עם שלוש מזוודות ליד הדלת. הסתכלתי עליו וסגרתי את הטלוויזיה. "יש לנו בית בדיוק כמו זה בחללית." הוא הבטיח לי. שתקתי, עדיין הייתי המומה מכדי להתלהב. ההורים שלי החליפו מבטים. אבא שלי הנהן לאמא, והיא החזירה את המבט אליי וגם הוא הסתכל עליי עכשיו. "תכירי המון חברים חדשים," אמרה אמא ונשמעה כאילו היא מדקלמת. "תחיי," הוסיף אבא כבדרך אגב. אמא צחקקה, אבל מיד הפסיקה כשראתה שהוא רציני. חייכתי קצת. "אוקיי," אמרתי וקמתי מתמתחת. ואז קפאתי. "וכל החתולים שלנו? מה איתם?" דרשתי לדעת. יש לנו שישה חתולים."הם כבר בבית החדש," אבא הרגיע אותי. הלב שלי חזר לדפוק כרגיל וחייכתי אפילו, מה שהרגיע את אמא שלי והיא חייכה אליי. "בסדר," אמרתי והלכתי למזוודה שלי שהייתה ליד אבא ופתחתי אותה, מתעלמת מהתלונות שלו שנאחר. הצצתי בה וראיתי שהיא הייתה ארוזה כמו לטיול רגיל. אבא לא שכח כלום, אפילו את הדברים הכי סודיים ויקרים לי (שדי חששתי מאיך הוא גילה עליהם) הוא ארז. סגרתי את המזוודה באי רצון, הסתכלתי על הבית פעם אחרונה לפני שיצאנו ואבא נעל את הדלת. "היה שלום," לחשתי וליטפתי את הדלת. יצאנו לחללית הבין כוכבית.