סוף העולם... או שלא?

חי צומח דומם (נק' מבט: מיכאל)

"אבל אממ," אמרתי כשכולם כבר התחילו ללכת, "לא רצינו ללכת לאנשהו?" לא הייתי מסוגל להגיד 'לחייזרים'. ג'יימס אולי האמין לנופר בלב שלם, אבל אני...לא ממש. הטיעונים שלו שנופר לא משקרת בדברים כאלה לא עזרו בוויכוח שהיה לנו. נופר הנהנה לי וקימטה את המצח. "כן. כשתחזרו תרדו במגלצ'ה. זה גם יותר הגיוני." היא צחקה. ג'יימס חייך. אבישג בלעה רוק במתח. "אז לאן עכשיו?" שאלה. נופר סימנה לנו לבוא אחריה כתשובה והלכנו. "יש הרבה ללכת?" שאלתי. יוליה חייכה. לא הייתה תשובה, מה שעשה לי הרגשה רעה בגוף. 'כן,' חשבתי לעצמי. 'יש הרבה ללכת.' נאנחתי והתנחמתי בזה שאבישג איתי לפחות. היא ויוליה דיברו להן בשקט ומידי פעם אבישג חזרה ללכת איתי. שקעתי במחשבות. כבר התגעגעתי פחות לכדור הארץ, אבל עדיין התגעגעתי. בעיקר לטבע, והייתה לי הרגשה שאבישג מרגישה כמוני. ועדיין לא דיברנו עם הילדים האחרים באיזור 21- נעשה את זה כשנחזור. אם נחזור...נשכתי שפתיים. תיליון השרביט החדש שלי זז מצד לצד וקירר אותי בקור נעים, מנחם אותי. לבסוף הגענו לאיזור חמישים- כעבור עוד כמה מיליוני קומות כמו שזה הרגיש לי לפחות עם כמה הפסקות פה ושם במרכזי קניות וחנויות למינהן שאבישג התחננה לעצור בהם- ונופר וג'יימס הובילו אותנו לארון בבית של נופר. ההורים שלה לא היו בבית, ונופר הובילה אותנו במסדרון לחדר של ההורים. להפתעתי ולהפתעת אבישג קיבלנו מה שנראה כמו חליפת חלל מארון עץ. נופר אמרה לנו ללבוש אותן. החלפנו מבטים תוהים ומודאגים אבל לא התווכחנו, כי גם יוליה הספקנית כמונו לבשה את החליפה שלה.

אחרי שכולנו לבשנו את החליפות והרגשתי כמו בסרטים וכבד ומסורבל עם כל הצינורות ומכל החמצן על הגב, נופר שוב סימנה לנו לבוא אחריה. "את כבר ממש מכירה את האיזור שלך," אבישג אמרה לה דרך המקרופון בחליפה שלה. כולנו הלכנו ישר הליכת ירח בגלל החליפות, ושמחתי שאין כאן אף אחד חוץ מאיתנו. נופר חייכה בהיסח הדעת. "כן. טיילנו הרבה." היא הסמיקה וג'יימס זז באי נחת במגושם, בגלל החליפה. חייכתי לעצמי. "אז, אממ. לאן הולכים?" שאלתי מהמיקרופון. נופר פתחה דלת של חללית- כלומר, ממש של חללית- אחד מהחלונות השחורים- ואני ואבישג קפאנו וגם יוליה. "מה את עושה?" אבישג נבהלה.

"את מבריחה חמצן.." התחילה להגיד. "ששש!" נופר התחננה והסתכלה בבהלה לצדדים. "אל תדאגו, נהיה בסדר. הם יודעים מה הם עושים." "הם?" שאלתי בקול שבור מדאגה. נופר הנהנה ואז נראה שהיא חיכתה למשהו. אבישג השפילה מבט מודאג. לבסוף שמענו משהו כמו מכונית מרחפת, כמו בכדור הארץ. אני ואבישג החלפנו מבטים מבולבלים. נופר התחילה לחייך וגם ג'יימס, אבל יוליה נרתעה לאחור בהלם. "מה.." אמרה. שמענו משהו כמו זמזום דבורים. נבהלתי ותפסתי אוטומטית ביד של אבישג. "דבורים." אמרתי בלחץ. נופר חייכה אליי. "בחוץ אין חיים כבר, שכחת? החיים היחידים שיש.. הם כאן" היא חייכה אל מחוץ לחלון. שוב שמענו זמזום, אבל מוזר- גם שמעתי קול בראש שלי, קול של בן: 'שלום נופר. אני שמח לראות אותך שוב' ממש הרגשתי את משמעות הזמזום, והרגשתי גם את הזמזום בכל הגוף. מצמצתי בהפתעה ונרתעתי אחורה. גם אבישג נראתה המומה ויוליה בלעה רוק. "מה..." מלמלה. נופר הנהנה ליצור ואז חזרה אלינו. "תכירו את שמיר. הוא חייז..אה..כלומר...הוא ישמח להכיר אותנו" היא מיהרה לתקן את עצמה. "חייזר בשם שמיר?" דרשתי לדעת. נופר הנהנה. "מה זה הזמזום הזה? איך מדברים איתם?" שאלתי בפחד. נופר נשכה שפתיים ואז הסתכלה שוב החוצה, הנהנה וחזרה אלינו. "פשוט תדמיינו שמה שאתם רוצים להגיד כבר בראש החייזר." אמרה. "גם לנו יצא זמזום כזה?" שאלה אבישג בחשש. נופר צחקה, מה שנראה לי מעליב כי הרי מאיפה אבישג יכולה לדעת? "כן. אבל זה לא כואב" אמרה. ג'יימס הנהן. "אני יכול להבטיח לכם." אמר. החלפתי מבטים עם אבישג. "נלך איתם?" לחשתי לה. היא משכה בכתפיים בחוסר אונים. "זה לא שיש לנו ברירה," לחשה לי חזרה והנהנתי באנחה ויצאנו לרכב בין קוסמי.