סוף העולם... או שלא?

חתול וכלב

הגענו אליה כעבור חמש שעות נסיעה מייגעות ומלחיצות. התחלנו עם סידורים שהיו כמו סידורים לטיסה במטוס. חיכיתי בחוסר סבלנות. רציתי כבר להגיע מאוד. כשסוף סוף זה הסתיים, הלכנו לבית החדש בחללית. פערתי את הפה כשנכנסתי. היא הייתה ענקית. הבית שלנו היה לבן בז' אפרפר, משהו בין לבין, עם גינה כמו בכדור הארץ, וזה הרגיש כמו לגור בעיר. חייכתי, מעודדת. הרגשתי עדיין בכדור הארץ. נכנסתי, וזה באמת נראה כמו הבית שהיה לנו בכוכב. "מיצי!" קראתי בהפתעה כשאחד החתולים שלנו רץ בהתלהבות אחרי עכבר צעצוע אפור. הרמתי אותו ובכיתי בהקלה. הוא מחה ונחלץ ממני, ממשיך לרוץ. אמא ואבא שמו בינתיים את אחרונות המזוודות בחדר שלהם ואבא התחיל לסדר דברים כמעט מיד במקום. חייכתי לאמא, שחייכה חזרה. "נו, מה דעתך? מוצא חן בעינייך?" שאלה והנהנתי בהתלהבות. היא צחקה וחזרה לאבא. הייתי בחדרון של המחשב. הוא היה מולי, ולידי הייתה דלת חומה. ליד המחשב הייתה מיטה. זה היה חדר המנוחה, כמו שקראנו לזה. או חדר עבודה. שמתי בעליזות את הדברים בחדר שלי, וגיליתי עוד 5 מזוודות לפחות ליד המיטה שלי. ההורים שלי היו עסוקים בשבועות האחרונים. חייכתי לעצמי. סיימתי לסדר את המגירה הבסיסית, זאת עם הדברים שבלעדיהם לא אסתדר כמו פלאפון ויומן אישי וכאלה, וחשבתי מה לעשות. 'אולי אני אצא החוצה קצת', חשבתי. הרגשתי בקושי את החללית זזה. חייכתי ויצאתי. גרנו מול חלון שהשקיף לחלל. הלב שלי נעצר לרגע כשראיתי את כדור הארץ המוצף מתרחק מאיתנו עוד ועוד. בלעתי רוק והלכתי אליו ברגליים רועדות.

בהיתי בו עם דמעות בעיניים. 'ואוו,' חשבתי בעגמומיות. קפצתי כששמעתי צעדים ונשימות לידי. הסתכלתי ימינה וראיתי ילד עם עור כהה, שיער חום חלק, חולצה ארוכה שחורה ומכנסי טרנינג אפורים. הוא גם בהה בעגמומיות בחלון. "עצוב, נכון" אמר. הנהנתי במבוכה. לא הכרתי אותו בכדור הארץ, אבל הוא גם דיבר עברית. "איך קוראים לך?" שאלתי. הוא חייך קצת. "מיכאל. ולך?" שאל. "אבישג," מלמלתי. הוא חייך. לחצנו ידיים נבוכים. "אז את מישראל?" שאל. נצבט לי הלב, אבל הנהנתי. "אני מבינה שגם אתה," אמרתי והוא חייך והנהן. "מאיפה אתה?" שאלתי בסקרנות. הוא חייך שוב. "חולון. ואת?" שאל. "כרמיאל." אמרתי. הוא הנהן. שתקנו שוב. בסוף מיכאל כחכח בגרון. "אני צריך לחזור. אנחנו שכנים, ככה שנוכל להיפגש שוב בקרוב." אמר בחיוך והתחיל ללכת אחרי שהוא נופף לי ונופפתי לו חזרה בחיוך. שמעתי נביחת כלב, והסתכלתי לכל הכיוונים כדי לבדוק מאיפה היא באה. בסוף ראיתי שהיא מהבית ליד, שדמה לבית שלי. מיכאל הלך לכיוון של הכלב. "הוא שלך?" שאלתי בפליאה. הוא הסתובב. "כן, למה?" שאל. הכלב נבח שוב. הוא היה קשור, וניסה ללכת למיכאל. חייכתי. "איך קוראים לו?" שאלתי. "מוקה." הוא אמר וחייך. בהיתי בו. הכלב היה לבן כולו, צחור כמו שלג עם עיניים חומות.

הוא צחק. "קראנו לו ככה באירוניה." אמר בחיוך. חייכתי בהיסוס. הוא נאנח והסתכל שוב בחלון. כדור הארץ הפך לנקודה קטנה. מצמצתי והסתכלתי גם. "אז..." מיכאל אמר בהיסוס. "נתראה. שלום," אמר ונופף לי. חיבקתי אותו לשלום והוא הופתע, אבל השיב לי חיבוק ואז התרחק במבוכה. הוא מיהר לבית שלו ולמוקה. חייכתי וחזרתי לבית שלי. מיצי פיהק במיטה שלי. צחקתי ונכנסתי גם למיטה. "זוז, שמן" אמרתי לו. הוא ילל במחאה כשהזזתי אותו אחרי שהוא לא זז. הייתי כל כך עייפה מהיום הזה, שנרדמתי מיד.