סוף העולם... או שלא?

אל האינסוף ומעבר לו (נק' מבט: אבישג)

להפתעתי לא יצאנו לחלל ריק. יצאנו אל אוטו מרחף...רק שהוא נראה מוזר למדי. הוא היה צהוב עם מושבים סגולים שנראו רכים ונעימים וקטן ובלי גג. בהיתי בו כשהמוח שלי משותק. מיכאל נעמד לידי בחללית והסתכל גם המום. נופר כבר הייתה בתוך רכב אחד וחייכה אלינו. "כנסו כבר יעצלנים." נזפה בנו בחיבה. החייזר שנהג ברכב שלה הסתכל עלינו ואני ומיכאל נרתענו לאחור. אכשהו ידעתי שהחייזר מחייך- תחושה חמימה כשהסתכלתי עליו אמרה לי את זה באופן מוזר. החייזר היה סגול ונראה כמו בני אדם רק שהוא הגיע לי לברכיים, והוא לבש חליפת חלל כמונו אבל במידה שלו. הסתכלתי על מיכאל בחשש, והוא הנהן בלית ברירה ונכנסנו לרכב שנופר ישבה בו. ג'יימס ריחף כמו אחד שעשה את זה הרבה פעמים כבר למקום שהיה ליד נופר. יוליה ישבה לידי במקום האחרון מימין גם אחרי ריחוף אליו, אבל היא עשתה את זה בפחד ועזתי לה לנחות כי אני כבר ישבתי בתוך הרכב ומיכאל חגר לידי. היא חייכה אליי חיוך קלוש שאמר 'תודה' והנהנתי, עדיין משותקת מהלם. 'אז מוכנים?' החייזר זמזם בעליזות. 'כן!' שמעתי את הקול של נופר בראשי אומר גם בעליזות וקפצנו אני מיכאל ויוליה בבהלה. גם כשנופר דיברה הרגשתי זמזום בכל הגוף ובלעתי רוק, תוהה אם אני אצליח לעשות את זה גם או שאראה טיפשה ולא אוכל לתקשר. מיכאל הסתכל מסביב בפליאה בתוך החליפה שלו.

בינתיים החייזר נהג, לא ידעתי לאן. "אממ, לאן הוא נוסע?" שאלתי את נופר בהיסוס ויוליה, שלא הפסיקה להחזיק לי בידי בחוזקה הנהנה בלחץ. היא נראתה לחוצה יותר ממני. הייתי מעודדת אותה שהיא לפחות עם אנשים שהיא מכירה, אבל התביישתי כי בקושי הכרנו עדיין. כשחושבים על זה, בעצם את כולם פה לא הכרתי בכלל- אפילו את מיכאל. התכווצתי במושב שלי, מקווה להעלם. לפני שבאנו לחללית, עוד בכדור הארץ מה שנראה עכשיו לפני טריליון שנה, תהיתי איך אסתדר בה מבחינה חברתית. ואז פגשתי במיכאל ומשם הכל התחיל. תהיתי מאיפה היה לי האומץ לזרום איתם לדבר הזה, ואז חשבתי שפשוט לא חשבתי- פשוט עשיתי את מה שעשיתי. שקעתי במחשבות בזמן שהחייזר נהג. נופר התמתחה בינתיים מאחור וחיבקה את ג'יימס ביחד אחת כמישהי שיש לה כל הזמן שבעולם. סליחה, בחללית. "כנראה לכוכב שלו, כמו שהוא לקח אותי ואת ג'יימס בפעם הקודמת." ענתה בנינוחות והשעינה את הראש על ג'יימס כאילו שהם כבר נשואים ואני קפצתי בבהלה כי שכחתי מהשאלה. יוליה הנהנה מה שנראה לי באי רצון וחזרה לבהות בחלל (במלוא מובן המילה) ג'יימס נראה מאושר מזה שנופר מחבקת אותו והשיב לה חיבוק. החזרתי את הראש קדימה והשפלתי מבט מודאג. התחלתי להתגעגע לבית החדש שלי ולכל החתולים ולמוקה ולילדים שעדיין לא הספקנו להכיר באיזור 21. 'איך שאנחנו חוזרים לחללית, אני פורשת' חשבתי לעצמי. הסתכלתי שמאלה וראיתי שמיכאל נרדם. חייכתי חלושות והסתכלתי ימינה וראיתי שיוליה אף היא הסתכלה עליי בדאגה והסתכלתי עליה בשאלה. היא בלעה רוק. "אני פוחדת." היא הודתה בלחש דרך המיקרופון שלה ומצמצתי. "למה? נופר לא נראית מפוחדת..." אמרתי בקול שלהפתעתי היה יציב ולא הראה כמה חששתי בעצמי. יוליה הנהנה בלחץ ושוב בלעה רוק- היא נראתה כל כך חיוורת שהתחלתי לדאוג לה. "אני יודעת. והיא באמת החברה הכי טובה שלי, באמת. אבל אני לא יודעת לאן אנחנו הולכים והיא מעולם לא ציינה חייזרים או כל דבר כזה." אמרה בלחץ. "ואיך הם אמורים לעזור לנו בקשר לשמש?" הוסיפה. הסתכלתי עליה בחוסר הבנה. היא הסתכלה עליי עדיין בדאגה, אבל הרימה גבה וחיוך התגנב לשפתיה. "היי, אנחנו כאן בגלל השמש. זוכרת? היא בסכנה. זאת הססמה שלנו גם, השמש בסכנה." אמרה והצביעה על כדור האש הענק מאחורינו שהלכנו והתרחקנו ממנו. הנהנתי בלב כבד כשנזכרתי. היא צדקה, יוליה. איך כל זה קשור לשמש? והגרוע מכל הוא שלא גילינו עדיין איך רוצים להשמיד אותה ומי. בום! יוליה צווחה ופתאום הרגשתי שאני מחליקה במושב והחזקתי חזק ביוליה ובמיכאל אוטומטית. מיכאל התעורר בצווחה מבוהלת והסתכל מבולבל מסביב. החייזר הנהג הגביר את המהירות, שהייתה מטורפת עכשיו- הכל נראה מטושטש. צעקנו בפחד, ואז שוב בום! הוא עצר וזמזם לנו לרדת. נופר ירדה מסוחררת קלות ואז עזרה לכולנו לצאת כמו מנהיגה ראוייה לשמה. הסתכלנו בחשש מסביב. הגענו לכוכב זר.

האדמה הייתה בצבע חום כמו בכדור הארץ, אבל זה היה כל הדמיון אולי חוץ מהעצים גם ששמחתי מאוד לשוב ולראות. בכל מקום היו כיפות עם בתים בתוכן כמו בסרטי המדע הבדיוני מהמאה ה21 הרחוקה, שעכשיו הייתה הסטוריה בשבילנו. אנחנו במאה ה41. בתוך הכיפות הילכו חייזרים שהלכו ברחובות כמו שאנחנו היינו עושים בכדור הארץ, השתגרו במכוניות מעופפות בדיוק כמונו, רק דיברו ונראו שונים לגמרי. פערנו את הפה וקפאנו במקום מהלם. קינאתי בהם- הכוכב שלהם לא נשמד כמו שלנו. יוליה נצמדה לנופר ויבבה. "בבקשה, בואי נלך מפה" התחננה. "וסגרת בכלל את החלון ההוא? את החברה הכי טובה שלי, נופר...בבקשההה" בכתה. כמעט חייכתי, אבל הייתי המומה ומבוהלת מידי. החזקתי ביד של מיכאל לתמיכה.