סוף העולם... או שלא?

אין יותר כדור הארץ

"אבישגי," שמעתי את הקול של אמא כעבור לא יודעת כמה זמן-הצצה בשעון אמרה לי שזה שעתיים- "קומי. אנחנו צריכים ללכת," אמרה אמא. הסתכלתי עליה. היא עדיין לבשה אותם בגדים. אבא עמד מאחוריה וחיכה שאני אקום. לקח לי רגע להיזכר איפה אני. כשנזכרתי הלב שלי נעצר. חללית. אין יותר כדור הארץ. מיכאל. עמדו לי דמעות בעיניים, אבל קמתי והסתרתי את זה מהם. "אני כבר קמה," אמרתי בקול צרוד. הם הנהנו ויצאו חזרה לסלון. נשמתי עמוק ובהיתי בקיר מולי שהייתה בו תמונה של כל החתולים שלנו ביחד כשהם היו עוד משפחה מאוחדת. כשהגורים של האמא והאבא גורים, הם מאוחדים. חייכתי לתמונה וקמתי והתארגנתי, חושבת על מיכאל ועל מוקה. מעניין מה הם עשו אחרי שנפרדנו. עוד לא ראיתי ילדים נוספים בחללית, או בקומה שלי, או במה שלא היינו. סיימתי להתארגן ואכלתי במהירות שוקו וסנדוויץ'. "לאן הולכים?" שאלתי בין נגיסות ולגימות. אמא נשמה עמוק וחייכה אליי. "לבית הקולנוע של האיזור שלנו- 21. שם יש רק ישראלים ושכנים לישראל." אמרה. בהיתי בה. "שכנים לישראל?" שאלתי בפחד. "ערבים?" הוספתי וחזרתי לאכול. אמא הנהנה. "אין מה לעשות, אבישגי. נצטרך ללמוד לחיות איתם. בתור הסרט הראשון שלנו כאן, זה סרט הדרכה על החללית, איך להתנהג ודברים כאלה אני מניחה" אמרה אמא וקמה לשתות מים מהברז. סיימתי לאכול בהתרגשות. "אפשר לשבת ליד השכנים שלנו?" שאלתי. אבא הסתכל אליי בהפתעה. "כבר הספקת להכיר אנשים?" שאל. הנהנתי במבוכה. בדרך כלל אני לא כזאת.

"כן. הכרתי ילד בגיל שלי בשם מיכאל. יש לו כלב לבן בשם מוקה." כשראיתי שהם מחליפים מבטים בבילבול מיהרתי להסביר שהם קראו לו ככה באירוניה. הם חייכו ואבא צחק. "אפשר?" שאלתי בתקווה. אבא היסס אבל הנהן. רקדתי במקום ואמא חייכה. "יפה. נוכל להכיר את השכנים שלנו בהזדמנות הזאת. תודה אבישג" אמרה לי אמא וקרצה לי. צחקתי ויצאנו. המשפחה של מיכאל גם יצאה בדיוק (חוץ ממוקה המסכן שעדיין היה קשור) ומיכאל ליטף את מוקה ליטוף פרידה ואז הלך אחרי ההורים שלו. ראיתי שהוא בן יחיד. הלכתי אליו והוא חייך אליי. ההורים שלנו דיברו בינהם. הסתכלתי עליהם ונראה שנוצר בין כולם קשר טוב. חייכתי. "גם אתם הולכים לסרט ההדרכה?" שאלתי והתחלנו ללכת. מיכאל הנהן. "גם אתם?" שאל. הנהנתי והסתכלתי על מוקה. מיכאל חייך. "הוא יהיה בסדר. כשנחזור אני אשחרר אותו קצת לטייל," אמר. הוא היסס. "תרצי לבוא אליי אחרי זה?" שאל. הנהנתי בשמחה. הוא חייך ושתקנו מעכשיו עד הקולנוע. כשהגענו פלטנו שנינו קריאת תדהמה- הוא נראה מדהים, ושונה מכל אולם קולנוע שראיתי על כדור הארץ: היו שם לפחות 1,000 מושבים אדומים, שמתחתם הייתה שקית שעטפה משהו שחור. כשהתיישבנו אני ליד אמא ומיכאל מצידי השני, ראיתי שזה אוזניות שחורות גדולות. פתחתי אותן ושמתי אותן על האוזניים. מיכאל לידי שם אותן גם וככה גם המשפחות שלנו. חיברתי אותן למקום שלהן בידית הכיסא, בדיוק בזמן: המסך הודלק. לצערי לא הבנתי כלום- הכיתוב היה באנגלית וערבית. אבל אמא טפחה לי על הברך וסימנה לי להוריד רגע את האוזניות. הורדתי והסתכלתי עליה בשאלה. "תעבירי לתחנה שתיים. זה בעברית," אמרה. הנהנתי והחזרתי את האוזניות. מיכאל הסתכל עליי מבולבל- נראה שגם הוא לא הסתדר. הסברתי לו מה לעשות והוא חייך, הנהן והעביר לתחנה שתיים. מיד נשמע קול נעים בעברית של אישה בגיל 40:"ברוכים הבאים לחללית האם! כאן, באיזור 21, נשמח לארח אותכם כל חייכם ולשמור עליכם מכל פגע. אנו מקווים שהיום הראשון עבר עליכם בנעימים, ושחיות המחמד שלכם בטוחות ומוגנות לא פחות מכם בביתכם או בחצרכם." חייכתי כשחשבתי על החתולים שלנו ועל מוקה. 'מוגנות', חשבתי. "כעת, נעשה לכם סיור וירטואלי באיזורנו. אנא הביטו אל המסך. אנו מקווים שתהנו ותשכילו מההדרכה. נשמח להכירכם! שלום ולהתראות." ניתקתי את האוזניות והסתכלתי למסך בעיניים מזוגגות. כולם ניתקו לאט לאט גם בכל מקום והסתכלו. מישהו כיבה את האורות באולם ופיהקתי. אמא חייכה אליי. "הכל בסדר?" שאלה אותי בתנועות שפתיים. הנהנתי והיא חייכה, עשתה לי 'ששש' עם אצבע על השפתיים והסתכלה על המסך.